חג הפסח הוא חג יציאת מצרים והשחרור מבית עבדים. הוא חל בט"ו בניסן ונמשך שבעה ימים - עד כ"א בניסן (בחוץ-לארץ הוא נמשך שמונה ימים).

לחג ארבעה שמות:

פסח מצרים במקרא. כשהיו בני ישראל במצרים, ערב יציאתם מבית עבדים, בי' בניסן, נלקח "שה תמים זכר בן שנה" (שמות פרק י"ב פסוק ה') לכל בית אב ונשחט בי"ד בניסן בידי "כל קהל עדת ישראל" (שם, פסוק ג'). דמו ניתן על המזוזות ועל המשקוף של בתי בני ישראל. הפסח נאכל "צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שם, פסוק ט') ובחיפזון: "מָתניכם חגֻרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם" (שם, פסוק י"א), עם מצות ומרורים; נאסר להותיר מבשרו עד הבוקר, והנותר - יישרף באש. בחוקת הפסח שנמסרה למשה לאחר יציאת מצרים (שמות פרק י"ב פסוקים מ"ג-מ"ט) נוספו כמה פרטים: "כל בן נכר לא יאכל בו"; עבד וגר יאכלו בו רק לאחר שיימולו; "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו".

חג הפסח, אשר בו יצאו בני ישראל ממצרים, נקבע כסמל לדורות, ונקבע כ"חג לה'" וכ"זיכרון", ומתוך קשר ברור לעניין המצות: "ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיהם מארץ מצרים, ושמרתם את היום הזה לדֹרֹתיכם חֻקת עולם" (שם, פסוק י"ז).

חג הפסח נקשר גם עם "מועד חֹדש האביב" (שמות פרק ל"ד פסוק י"ח), "כי בחֹדש האביב יצאת ממצרים" (שם). ההקפדה על כך שחג הפסח יחול באביב היא מיסודות הלוח העברי ועיבור השנים.

בפרשת פסח מצרים משולב עניין המצות: אכילת מצות שבעה ימים, השבתת שאור ואיסור אכילת חמץ בעונש כרת; בני ישראל נצטוו גם במקרא קודש ביום הראשון וביום השביעי ובאיסור מלאכה בהם, למעט הכנת מזון לסעודת החג. הקורבנות המיוחדים לשבעת ימי החג הם שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים.

פסח שני. בסיפור על חג הפסח שחגגו בני ישראל במדבר קשורה מצוות "פסח שני", בי"ד באייר "בין הערבַּים", למי שהיו טמאים או "בדרך רחוקה" בי"ד בניסן (במדבר פרק ט' פסוק י'). גם קורבן פסח שני נאכל עם מצות ומרורים, גם ממנו אין להשאיר עד הבוקר ואין לשבור בו עצם, וגם חוקתו אחת לגר ולאזרח. היום יש שנוהגים לציין יום זה באכילת מצה.

קורבן פסח. בזמן שבית-המקדש היה קיים היה י"ד בניסן יום של חג. בחצות היום היו אלפי אנשים שעלו לירושלים מקריבים את קורבן הפסח, מסֵבים חבורות-חבורות ואוכלים את בשרו. באותם ימים נהגו לומר "הלל" משעות בין הערביים, ועד היום נוהגים שלא לעשות כל מלאכה החל בחצות היום - להוציא אפיית מצות. המהדרים אופים את המצות סמוך לחג ככל האפשר.

תיאור מפורט של סדר הקרבת הקורבן ושל המון העם שבאו להשתתף בשמחת החג יש במשנה (במסכת פסחים) ובמקורות אחרים.

לאחר חורבן בית-המקדש חדלו להקריב קורבנות, וכזכר לקורבן הפסח קבעו סדר תפילה מיוחד, המתאר את הקרבת הקורבן. תפילה זו נוהגים לומר בערב פסח אחר-הצהריים, זמן הקרבת הקורבן. את קורבן הפסח בליל הסדר מסמלות פיסת בשר צלוי בקערת הסדר, וכן אכילת האפיקומן, שהוא זכר לקורבן פסח.

חמץ בפסח. חמץ הוא עיסת בצק מחמשת מיני דגן, או חלקם, שהחמיצה בטעמה; שאור הוא חמץ מרוכז, שאינו ראוי לאכילה אך מזרז את תהליך החמצת העיסה. החמץ והשאור אסורים באכילה בפסח ודינם "בל ייראה" ו"בל יימצא" ברשותו או בבעלותו של ישראל. החמץ בפסח אסור גם בהנאה, ונאמר כי האוכל כזית ממנו ייענש בכרת (מיתה בידי שמים). על תערובת חמץ אין עונש כרת, אלא איסור בלבד.

ערב פסח וביעור חמץ. בליל י"ד בניסן - "אור לארבעה-עשר", כדברי מסכת פסחים (א', א') שבמשנה, בודקים את החמץ כדי לבערו: "מצות יאכל את שבעת הימים ולא יֵראה לך חמץ" (שמות פרק י"ג פסוק ז'). הבדיקה נעשית לאורו של נר, שבעזרתו אפשר להציץ ולבדוק גם בחורים ובסדקים. לפני הבדיקה מנקים את הבית מחמץ, והיא נעשית כדי להבטיח ולאשר שאין עוד כל חמץ בבית. הבדיקה נערכת לאחר תפילת ערבית, וקודם לה מברכים: "ברוך... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ". הביעור עצמו נעשה רק למחרת בבוקר, ואולם קבעו לברך על הביעור כבר בשעת הבדיקה, כי הבדיקה אינה מצווה כשלעצמה, אלא רק מקדימה את מצוות הביעור. לאחר הבדיקה נוהגים לומר בארמית: "כל חמץ ושאור הנמצאים ברשותי, שגיליתיו ולא גיליתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, יהא מבוטל ומופקר כעפר הארץ". למחרת, בבוקר י"ד בניסן, שורפים את החמץ, ובכך משלימים את מלאכת הביעור. לדעת ר' יהודה, "אין ביעור חמץ אלא שרפה"; ולדעת חכמים "אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים" (פסחים ב', א'). איסורי החמץ חלים למן חצות יום י"ד בניסן, וחכמים אוסרים אכילה מתחילת השעה החמישית, והנאה - מתחילת השעה השישית. חמץ שעבר עליו הפסח באיסור, אסור בהנאה לעולם.

נוהגים לייחד כלים לפסח, אך יש כלים שאפשר להכשירם לפסח בהגעלה ברותחים, ויש בזה חילוקי מנהגים. חילוקי מנהגים יש גם בנושא אכילת קטניות בפסח: יש שאינם אוכלים בפסח מאכלי קטניות כלל, מחשש שנתערבו בהם גרגירי דגן אשר עלולים להחמיץ אם יירטבו.

אם חל ערב פסח בשבת, בודקים את החמץ בי"ג בניסן ומשאירים מזון לשתי סעודות.

מכירת חמץ. תערובת חמץ וגם חמץ שביעורו כרוך בהפסד מרובה נוהגים למכור לגוי לפני הפסח. המכירה היא פורמלית ועשויה כך שלאחר הפסח שב הכול לבעלות המקורית. בישראל הרבנות הראשית מארגנת את המכירה כולה, ורבני השכונות משמשים שליחיהם של בעלי הבתים. לאחר ששילם הנוכרי דמי קדימה על חשבון המכירה, סמוך לתום הזמן המותר לביעור, הרב מעביר לידיו את שטרי הבעלות. הרכישה היא חוקית ומלאה, אלא שהנוכרי אינו "עומד בדיבורו" - אינו משלים את דמי המכירה לאחר הפסח, וכיוון שכך מבטלים לאחר החג את המכירה, והחמץ חוזר לרשות בעליו.

תענית בכורים. על-פי ההלכה, על הבנים הבכורים להתענות בערב הפסח. התענית מסמלת את תודתם על הצלת חייהם במכת בכורות. עם זאת פסקו חכמי ההלכה כי התענית אינה חלה על מי שמשתתף בסעודת מצווה. מסיבה זו נהוג בקהילות רבות שאחד מבני הקהילה, המסיים לימוד מסכת מן התלמוד, עורך סעודה גדולה בערב הפסח ומזמין את כל הבכורים להשתתף בשמחתו.

עם התקדש החג מדליקה אם הבית את נרות החג ומברכת: "ברוך... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום טוב". לאחר מכן היא מברכת ברכת "שהחיינו".

אכילת מצה. חובה לאכול מצה רק בליל ט"ו בניסן, המקרא מדבר על אכילתה שבעה ימים, ומכל מקום זה סוג הלחם היחיד המותר בשבעת ימי החג. הכנת המצה נעשית בזהירות ובזריזות, ונמשכת ‎18 דקות, כדי שהעיסה לא תחמיץ. חום מזרז את החמצת העיסה, ועל כן נהגו ללוש אותה ב"מים שלנו" - מים שעבר עליהם לילה שלם לאחר שאיבתם, כדי שיצטננו. לאחר האפייה אין העיסה מחמיצה, ואף-על-פי-כן יש שנוהגים שלא לאכול מצה שנשרתה במים. "טוב לשמור את החטים שלא יפלו עליהם מים, משעת קצירה ולפחות משעת טחינה, ובשעת הדחק מותר לקחת קמח מן השוק" (שולחן ערוך, אורח חיים, תנ"ג, ד'), והשמירה צריכה להיות לשם מצת מצווה. כיום נהוג שימור משעת הטחינה, ועל מצת מצווה מקפידים שתהיה שמורה משעת הקצירה ("מצה שמורה").

ליל הסדר. במרכז הפסח עומד טקס ליל הסדר, שבמהלכו מקיימים מצוות רבות הקשורות בחג: אכילת (פסח) מצה ומרור, שתיית "ארבע כוסות" יין, אמירת "הלל" וסיפור ביציאת מצרים ברוח ההדגשה המקראית על "והִגדת לבנך". אל אלה נלווים מנהגים רבים שנוצרו ונוצקו במשך השנים.

אשר לסיפור יציאת מצרים (שמות פרק י"ב פסוקים ח' וי"ג-י"ד; דברים פרק ו' פסוק כ'), חז"ל קבעו טקס מיוחד לפסח, השונה מסעודות חג אחרות, כדי לעורר תשומת לב, בעיקר של הילדים, למתרחש בכלל ולסיפור יציאת מצרים בפרט. מהלך הסדר, כפי שנתקיים בזמן חז"ל, מתואר במשנה ובתלמוד (בפרק האחרון של מסכת פסחים). הדגש החינוכי של ליל הסדר בא לידי ביטוי כיום בעיקר באמירת "מה נשתנה" בפי הילדים, בגניבת האפיקומן ובשירי הסדר.

שולחן הסדר. במרכז השולחן החגיגי עומדת "קערת הסדר", ועליה מרור (חסה וחזרת), חרוסת, כרפס, מי מלח, זרוע (עצם צלויה או שוק של עוף או של בהמה, סמל ל"זרוע הנטויה" שבה גאל ה' את אבותינו ממצרים, וכאמור, גם זכר לקורבן הפסח) וביצה מבושלת (זכר לקורבן החגיגה שהיו נוהגים להקריב בשלוש הרגלים בזמן שבית-המקדש היה קיים). בתוך הקערה (או מעליה) נהוג להניח שלוש מצות. שתיית היין ואכילת המצה חייבות ב"הסיבה" על כרים וכסתות - להדגשת החירות.

סימני הסדר. כדי להקל את עריכת הטקס המורכב של הסדר, קבעו עורכי ההגדה סימנים המתארים את שלביו: "קדש" (קידוש על היין) "ורחץ" (נטילת ידיים בלא ברכה), "כרפס" (אכילת ירק שנטבל במי מלח), "יחץ" (בציעת המצה האמצעית שבקערת הסדר והטמנת מחציתה לאפיקומן), "מגיד" (קריאה בהגדה וסיפור ביציאת מצרים), "רחצה" (נטילת ידיים לסעודה), "מוציא מצה" (ברכות "המוציא" ו"על אכילת מצה" - ואכילת מצה), "מרור" (אכילת מרור שנטבל בחרוסת, עם ברכה), "כורך" (אכילת מצה ומרור יחד, זכר למקדש), "שולחן עורך" (אכילת סעודת החג), "צפוּן" (אכילה מן האפיקומן), "ברך" (ברכת המזון), "הלל" (גמירת ה"הלל"), "נרצה" (פיוטים לפסח).

"הא לחמא עניא". ההגדה נפתחת בקטע (הכתוב ארמית): "זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים", ובסיומו קריאה, המביעה את כמיהתו של העם לשוב לארצו: "לשנה הבאה - בארץ ישראל!". גם כיום, כאשר חלק גדול מעם ישראל כבר יושב בארץ, נאמר פסוק זה, שמובעת בו התקווה שגם מי שטרם זכו - יזכו להגיע לארץ-ישראל ולהשתחרר מכבלי הגולה והשעבוד.

מה נשתנה. מלים אלה פותחות את "ארבע הקושיות" שהבן הצעיר שואל את אביו בליל הסדר. השאלות הן על המנהגים שהבן רואה במהלך הסדר ותמֵה עליהם: פעם אוכלים מצה, המסמלת את לחם העוני - ופעם טובלים אותה כמנהג העשירים; פעם אוכלים מרור כעבדים - ופעם יושבים בהסבה כבני מלכים. אמירת "מה נשתנה" בפי ילדי המשפחה היא חלק חשוב של הסדר.

ארבעה בנים. בהגדה מוזכרים ארבעה בנים - חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול - והשאלות שהם שואלים. ארבעת הבנים מייצגים ארבעה רבדים בעם ישראל: שלושת הראשונים שואלים, כל אחד בדרכו, לפשר מנהגי הפסח, ואילו הרביעי, המייצג את אותו חלק בעם שלא זכה להתחנך על ברכי המסורת, ואינו יודע דבר על עברו ועל מצוות החג, ואף לשאול אינו מסוגל; מסיבה זו התורה מצווה "והגדת לבנך" (שמות פרק י"ג, פסוק ח'), ובלשון ההגדה: "את פתח לו" - הסבר לו את משמעות החג כהלכתו ועל-פי מסורתו.

סביב הסדר התפתחה מערכת פולקולור מגוונת בענייני סעודה, שירה ומנהגים, המייחדים את העדות השונות. בין יוצאי צפון-אפריקה, למשל, נפוץ המנהג להניח את המצה על הכתף כסמל ליציאת מצרים בחיפזון.

נהוג לערוך את הסדר בחוג משפחתי רחב ולהזמין אורחים. מקובל גם לערוך סדר ציבורי לקהל גדול ומגוון. בסדר הפומבי, וגם בזה הפרטי, מודגש אופיו הלאומי של חג הפסח, המתבטא בהזדהות המשתתפים עם תוכנה הלאומי של ההגדה.

בחוץ-לארץ נהוג "יום טוב שני של גלויות" - בלילה השני של פסח עורכים "סדר שני", במתכונתו של הראשון בלא ברכת "שהחיינו".

ספירת העומר. במוצאי היום הראשון של החג מתחילים לספור את העומר, שכן בימי קדם קצרו אותו במוצאי החג והקריבו אותו למקדש, וכך הותרה התבואה החדשה. הספירה נעשית עד היום החמישים, אשר בו חל חג השבועות.

בחול המועד נוהגים לעשות מלאכה רק לצורך המועד או הציבור או לצורך פרנסה (מלאכת "דבר הָאָבֵד", מלאכה שאם לא תיעשה ייגרם נזק לפרנסתו של אדם).

בבית-הכנסת. "שלושים יום קודם החג דורשין בהלכות החג" (תוספות בכורות נ"ז ע"ב). בשבת שאחרי פורים קוראים "פרשת פרה" (במדבר פרק י"ט), בשל עניין הטהרה, ההכרחית לקורבן הפסח. בשבת שלפני ראש חודש ניסן קוראים בפרשת החודש (שמות פרק י"ב פסוקים א'-כ'), העוסקת במצוות הפסח. השבת שלפני הפסח ידועה בשם "שבת הגדול" (טעמים רבים ניתנו לכינוי זה), ובה הרב דורש על ענייני הפסח בהלכה ובאגדה.

שלא כבשאר החגים, בפסח קוראים את ה"הלל" גם בליל החג, נוסף על אמירתו בסדר (לא במנהג אשכנז בחוץ-לארץ). בראשון של פסח אומרים "תפילת הטל", ובמוסף, במקום "משיב הרוח ומוריד הגשם", מתחילים לומר "מוריד הטל". בשבת של חול המועד קוראים את מגילת שיר השירים, בשל תיאורי האביב ותיאורי האהבה המתוארים בה - אלה האחרונים נדרשים כיחסי הקדוש-ברוך-הוא עם כנסת ישראל. בימי חול המועד ובשביעי של פסח אומרים "הלל" (לא שלם).

שביעי של פסח נקרא "עצרת" (דברים פרק ט"ז פסוק ח'), ולפי המסורת, בו נקרע הים לבני ישראל בצאתם ממצרים. קוראים בו מעניין היום: סיפור קריעת ים-סוף ו"שירת הים" בפרשת "בשלח" (שמות פרק י"ג פסוקים ט"ז-ט"ו וכ"ו).

מסכת פסחיםהיא המסכת השלישית בסדר מועד במשנה, וכן בתוספתא, בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי. המסכת עוסקת בהלכות פסח: מצות, מצה ומרור, איסור חמץ, דיני קורבן פסח, דיני ארבע כוסות ומנהגי ליל הסדר, וכן דיני פסח שני.