אחד מהחוקים הראשונים שהובאו לאישור הכנסת על-ידי הממשלה, זמן קצר לאחר שנבחרה האספה המכוננת - היא הכנסת הראשונה - הייתה חוק מבקר המדינה. עצם חקיקת החוק בשלב כה מוקדם לקיום המדינה הוכיח, הלכה למעשה, שכוונת המדינה החדשה היא להיות מדינה מתוקנת, בכל הנוגע להתייחסותה להוצאות כספיות על-ידי המדינה וטוהר המידות. בדיעבד משעשע לראות אילו מדינות נבחנו על-ידי מנהיגי המדינה דאז כדוגמאות שניתן ללמוד מהן: בריטניה, צ'כוסלובקיה, גרמניה הווימארית (1933‎-1919), פולין, צרפת וברית המועצות...

בחוק מבקר המדינה נקבע שהמבקר ימונה על-ידי נשיא המדינה, כפי שבבריטניה הוא ממונה

על-ידי המלך. ואמנם, מבקר המדינה הראשון, זיגפריד מוזס, מונה על-ידי הנשיא חיים וייצמן. רק מאוחר יותר הוחלט שהמבקר, כמו הנשיא עצמו, ייבחר על ידי הכנסת, והחלטה זו עוגנה הן בחוק מבקר המדינה (נוסח משולב) משנת 1958, והן בחוק יסוד: מבקר המדינה משנת 1988. מאז 1998 נבחר המבקר לתקופת כהונה אחת בת שבע שנים. עניין אחר שנלקח מהמסורת הבריטית, כפי שהסביר זאת שר האוצר דאז, אליעזר קפלן, שהציג את החוק בשנת 1949, היה שתפקיד המבקר יינתן בידי "אישיות נאמנה", שאינו בעל סמכויות שפיטה (כפי שהדבר היה נהוג בצרפת). למרות זאת במהלך השנים קבעו המבקרים, מידי פעם בפעם, קביעות שהן מעין שיפוטיות, כמו למשל, החלטת מבקרת המדינה מרים בן פורת בשנת 1993 בין גרסתו של שר המשטרה דאז משה שחל וגרסתו של מפכ"ל המשטרה לשעבר יעקב טרנר, בדבר הרקע לפיטוריו של זה האחרון. אם כי מוסד המבקר הושתת בעיקרו על הניסיון הבריטי הרי שהאישים שהקימוהו היו כולם "יקים" - יהודים משכילים יוצאי גרמניה ואוסטריה.

הייתה זו תנועת החרות אשר התעקשה לוודא שהמבקר לא יהיה איש פוליטי ולא ייצג מפלגה כלשהי. מסיבה זאת הציעו מנהיגיה את ההצעה (שלא נתקבלה) שהמבקר ימונה לפי המלצת "זקן השופטים" מקרב "בית הדין העליון". למרות זאת, עד כה לא כיהנה כמבקר אישיות בעלת צביון פוליטי.

תפקידו של המבקר הוגדר בתחילה, בחוק מבקר המדינה שנחקק ב-1949, כ"קיום הביקורת על משק הכספים של המדינה ועל ניהולו, על מפעיליה הכלכליים של המדינה ועל רכושה..." כשהביקורת תכלול בדיקה: "אם כל הוצאה בתחום ההקצבה החוקית ולמטרה שנועדה לה; אם ההכנסות נתקבלו לפי החוק ומותרות לפי החוק; אם יש לכל הוצאה או הכנסה מסמך מספיק; אם כל פעולה שבתחום ביקורתו נעשתה בהתאם לחוק ובידי המוסמך לעשותה; אם הנהלת החשבונות, עריכת המאזנים, ביקורת הקופה והמלאי ושיטת ניהול המסמכים יעילות; או אופן החזקת הכספים ושמירת הרכוש מניח את הדעת; אם מצב הקופות ומלאי הרכוש מתאים לחשבונות; אם הגופים המבוקרים... נהגו בחיסכון וביעילות."

חוק יסוד: מבקר המדינה משנת 1988 כבר הגדיר אותו אחרת, אם כי המהות נשארה כפי שהייתה: קיום "ביקורת על המשק, הנכסים, הכספים, ההתחייבויות והמנהל של המדינה, של משרדי הממשלה, של כל מפעל, מוסד או תאגיד של המדינה, של הרשויות המקומיות ושל גופים או מוסדות אחרים שהועמדו על-פי חוק לביקורתו של מבקר המדינה" ובחינת "חוקיות הפעולות, טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחיסכון של הגופים המבוקרים, וכל עניין אחר שיראה בו צורך..." מאז 1971 משמש המבקר גם כנציב תלונות הציבור (אומבודסמן), לגבי על גוף או פקיד הנתון לביקורת משרדו.

כבר בחוק המקורי הודגש שהמבקר יהיה אחראי בפני הכנסת בלבד, ונאמר שהמבקר ידווח לוועדת כספים. במהלך כהונתה של הכנסת השמינית (1977‎-1974) הוקמה וועדה מיוחדת לטיפול בדוחות המבקר, היא הוועדה לביקורת המדינה.

הדוחות השנתיים של מבקר המדינה, זוכים לתשומת לב מרובה מידי התקשורת. חבר הכנסת אברהם בורג אמר בדיון ב-25 בינואר 1994: "בעידן הממשל המודרני, התפתחה לצד שלוש הרשויות המסורתיות רשות נוספת, הרשות הרביעית, הרשות המבקרת. עצמתה של הרשות המבקרת עומדת ביחס ישיר לחולשת המערכות השלטוניות הפוליטיות. לכנסת, על שלל ועדותיה, עובדיה וחבריה, אין אפס קצה הנדרש כדי להתמודד כשווים עם אמירת הביקורת, על שפע הייעוץ המשפטי ומאגרי המידע שיצרו אותה..." אולם תחושת הציבור היא שבסופו של דבר חלק גדול מביקורתו של המבקר אינו זוכה לטיפול כלשהו. ובכל זאת , למרות שקשה למדוד את השפעת דוחות מבקר המדינה מבחינה כמותית, אין ספק שהרבה תוקן ושונה בעקבות 50 דוחות מבקר המדינה שפורסמו עד כה, ואימת המבקר מונעת מעשים רבים שהיו נעשים אלמלא היה קיים. בחמישים שנות קיום מוסד המבקר כיהנו שישה מבקרים:

זיגפריד מוזס 1961‎-1949
יצחק נבנצאל 1982‎-1961
יצחק טוניק 1986‎-1982
יעקב מלץ 1988‎-1986
מרים בן-פורת 1998‎-1988
אליעזר גולדברג 1998- 2005
מיכה לינדנשטראוס 2005