|
נולד בבודפשט, הונגריה, ב-1860 ונפטר ב-1904 באוסטריה. חוזה מדינת היהודים, אבי
הציונות המדינית ומייסדה של ההסתדרות הציונית העולמית.
נולד למשפחה בעלת זיקה ליהדות והתחנך ברוח ה"השכלה" היהודית-גרמנית של זמנו.
ב-1878 עבר עם משפחתו לווינה, ושם סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים. לאחר שנה אחת
נטש את מקצוע המשפטים. ב-1885 החל לפרסם פיליטונים, סיפורים פילוסופיים ומחזות,
וכמה מהם הוצגו בהצלחה באוסטריה ובגרמניה.
ב-1891 החל לשמש כתבו הפריסאי של העיתון הווינאי Neue Freie Presse. כשהחריפה
האנטישמיות בצרפת גברה התעניינותו בשאלת היהודים. בתקופה זו ראה בבעיית היהודים
שאלה חברתית, העשויה לבוא על פתרונה בתנועת שמד גדולה ומאורגנת של היהודים בני
הדור הצעיר. עבודתו בסיקור עיתונאי של פרשת דרייפוס שינתה את השקפתו. הרצל הגיע
למסקנה שלבעיית היהודים יש פתרון אחד - יציאה המונית של היהודים מתחומי האנטישמיות
וריכוזם בטריטוריה משלהם, שבה יוכלו לקיים ריבונות עצמאית.
בשנים 1895-1896 ניסה להשפיע על שניים מעשירי היהודים ומגדולי הנדבנים היהודים של
זמנו - הברון מוריס הירש והברון אדמונד דה-רוטשילד - לתמוך בתוכנית שגיבש: הקמה של
מדינת יהודים שתקלוט את המוני היהודים הסובלים באירופה. ואולם, בשיחות אלו לא השיג
את התוצאות שקיווה להן, והוא הגיע למסקנה שעליו להציע את תוכניתו לציבור הרחב.
בתחילת 1896 פרסם הרצל את "מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת
היהודים", חיבור קצר ובו קריאה לרכז את היהודים במדינה עצמאית משלהם - ארץ-ישראל
או ארגנטינה.
רוב יהודי אירופה המערבית ואף מקצת "חובבי ציון" במזרח ובמערב דחו את תוכניתו של
הרצל משום שנראתה להם מרחיקת לכת, אולם רבים מ"חובבי ציון" ומהסטודנטים הציונים
באוסטריה ובארצות אחרות קידמו את רעיונותיו בהתלהבות. מתוך קשריו עם "חובבי ציון",
בייחוד ממזרח אירופה, בא הרצל לכלל הכרה שרק בארץ-ישראל - ולא בארגנטינה או בארץ
אחרת - ירצו היהודים להקים את מדינתם.
לפיכך החליט הרצל לפתוח בפעילות מדינית. בשנת 1896 החל בפגישות עם ראשי השלטון
העות'מאני (עם הווזיר הגדול ואחר כך עם הסולטן), כדי לקבל מהם זיכיון להתיישבות
יהודית בארץ-ישראל. בשנת 1898 נפגש עם קיסר גרמניה בירושלים והציע לו תוכנית
שלפיה היהודים יקבלו עליהם את תיקון מצבה הפיננסי של האימפריה העות'מאנית תמורת
ויתורו של הסולטן על שלטונו בארץ-ישראל והסכמתו שתהיה למדינה יהודית בלתי תלויה.
ואולם, מאמציו המדיניים הישירים בקושטא לא נשאו פרי, וגם פגישתו עם הקיסר לא הביאה
לתוצאות שציפה להן.
בד בבד עם מגעיו של הרצל עם ראשי השלטון העות'מאני, באוגוסט 1897 הוא כינס בבאזל
את הקונגרס הציוני הראשון - האספה הלאומית של העם
היהודי החפץ בתחייתו. בקונגרס זה אושרה "תוכנית באזל", שלפיה מטרת הציונות היא
"להקים בית לאומי עבור העם היהודי בארץ-ישראל, שיהיה מובטח על בסיס משפט
העמים...", והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. הרצל ניהל את דיוני הקונגרס ונבחר
לנשיאה של ההסתדרות הציונית העולמית; בכהונה זו שימש עד מותו. מאז ואילך חתר
בהתמדה להשגתן של שתי מטרות עיקריות: הקמת מולדת לעם היהודי בארץ-ישראל בהסכמת
המעצמות, שתושג באמצעות משא-ומתן דיפלומטי, כפי שנקבע בתוכנית באזל; חיזוקה
ופיתוחה של ההסתדרות הציונית עד שתהיה מסוגלת להיות גורם בעל משקל במשא-ומתן
המדיני ולעמוד בראש מפעל ההתיישבות בבוא היום.
לאחר הקונגרס הציוני הראשון פעל הרצל להקמתו של בנק ציוני, שנועד להיות הבסיס
הכספי למשא-ומתן עם השלטון העות'מאני (תוכניתו היתה לשלם תמורת הזיכיון להתיישב
בארץ ישראל). הרצל הניח שעם סיומו המוצלח של המשא-ומתן יוקמו המוסדות הכלכליים
הדרושים לפיתוחה של הארץ ולארגון תנועות העלייה וההתיישבות בה. הבנק, שנקרא "אוצר
התיישבות היהודים", הצליח לגייס הון קטן בלבד, בשל התנגדותם של בעלי הבנקים
היהודיים הגדולים באירופה לציונות המדינית.
לשם גיוס אהדתם של המדינאים ודעת הקהל בבריטניה לציונות, כינס הרצל את הקונגרס
הציוני הרביעי ב-1900 בלונדון. הוא בא בדברים עם ממשלת בריטניה בעניין השגת
זיכיון להתיישבות יהודית בקפריסין, בחצי-האי סיני ובחבל הסמוך לוואדי אל-עריש -
חבלי ארץ שהיו נתונים בחסותה של בריטניה וקרובים לארץ-ישראל. הרצל קיווה כי
התיישבות יהודים בשכנות לארץ-ישראל תניע את השלטון הטורקי לוויתורים. ואולם,
מאמציו להניע את בריטניה להסכים ליישב יהודים במקומות אלו לא נשאו פרי.
באפריל 1903 דחה הרצל את הצעתה של בריטניה ליישב יהודים בחבל ארץ באפריקה המזרחית
(תוכנית אוגנדה). ואולם, בינתיים הגיעו ידיעות על הפרעות שנערכו ביהודי קישינב,
והתעורר צורך בהצלתם הדחופה. לפיכך, ראה הרצל לנכון להמשיך במשא-ומתן עם ממשלת
בריטניה גם על יסוד תוכנית אוגנדה, שכן סבר שאוגנדה עשויה לשמש מקום מקלט זמני
ליהודים פליטי אירופה המזרחית והניח שאוגנדה תשמש גם כעין משען למרכז העתיד לקום
בארץ-ישראל.
באוגוסט 1903 נמסרה הודעתה של ממשלת בריטניה בדבר הסכמתה העקרונית להקמת מושבה
יהודית אוטונומית באפריקה המזרחית תחת שלטונו של מושל יהודי ובהנהלתה העליונה של
בריטניה. הרצל הביא את תוכנית אוגנדה לקונגרס הציוני השישי, שהתכנס בבאזל באוגוסט
1903. הרצל הודיע במפורש שאין הצעה זו באה לשנות דבר בעניין המטרה הסופית של
הציונות - התיישבות בארץ-ישראל - ואף-על-פי-כן עוררה התוכנית תסיסה והתנגדות נמרצת
בקונגרס, בייחוד בקרב הצירים מרוסיה, שראו בכך בגידה בארץ-ישראל. כשהוחלט למרות
התנגדותם לקדם את נושא ההתיישבות באפריקה המזרחית, עזבו המתנגדים את אולם הקונגרס.
בשיחה עם הצירים שפרשו הצהיר הרצל לפניהם שלא הפסיק אף לרגע אחד את מאמציו להשגתה
של ארץ-ישראל, והיא היתה ותהיה לעולם מטרתה של הציונות, וכך עלה בידיו למנוע את
פילוגה של התנועה. בישיבת הסיום של הקונגרס, שבה השתתפו כל הצירים, הצהיר חגיגית:
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
ואולם, השתדלויותיו של הרצל בעניין ארץ-ישראל לא הביאו לתוצאות ממשיות. בתחילת
נובמבר 1903 נתכנסו בחרקוב חברי הוועד הפועל הציוני מרוסיה כדי לדרוש מהרצל
התחייבות בכתב על הסתלקותו מתוכנית אוגנדה ומכל הצעה להתיישב מחוץ לארץ-ישראל.
הרצל סירב לקבל את שליחיהם. לאחר חודשים של מאבק קשה ופולמוס חריף בעיתונות
הציונית ובאספות עם, החליט הרצל לכנס את הוועד הפועל הציוני הגדול לשם בירור
המחלוקת. הכינוס התנהל בווינה באפריל 1904. בדיונים הסוערים הצהיר הרצל לפני חברי
הוועד הפועל שהוא מוסיף לשמור אמונים לארץ-ישראל, והצליח להרגיע את האופוזיציה
ולשמור על האחדות של ההסתדרות הציונית.
ועידת התפייסות זו היתה מפעלו הגדול האחרון של הרצל למען התנועה הציונית. מלחמותיו
הקשות ועבודתו המאומצת למען הציונות החלישו את לבו. הרצל נפטר במקום המרפא אדלך,
על-יד זמרינג שבאוסטריה.
בזכות פעילותו של הרצל קיבל העם היהודי הכרה כאומה בין האומות ונפתחה לפניו תקופה
חדשה. הרצל הפך את התנועה הציונית לתנועה עולמית, וההסתדרות הציונית הקנתה לה דמות
של ארגון מדיני המייצג את העם היהודי. מכאן הוליכה דרך ישירה להצהרת בלפור (1917)
ולייסודה של מדינת ישראל.
בספרו "אלטנוילנד" (1902) צפה הרצל התרחשויות עתידיות בחיי העם במולדתו. הוא קרא
לפיתוחה של הארץ בעזרת המדע והטכנולוגיה והטיף לסבלנות ולסובלנות בכל התחומים,
ובכלל זה ביחסים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית. המוטו של הספר, "אם
תרצו - אין זו אגדה", נעשה ססמה לתנועה הציונית כולה.
בצוואתו ביקש הרצל שיקברוהו ליד קבר אביו בווינה, עד שהעם היהודי יעביר את עצמותיו
לארץ-ישראל. באוגוסט 1949 הועברו עצמותיו להר-הרצל שבירושלים. לשם הועברו גם
עצמות הוריו ואחותו. יום מותו, כ' בתמוז, הוא יום זיכרון לאומי במדינת ישראל
ולציונים בכל העולם.
|
