הבדואים הם קבוצת משנה בעלת ייחוד תרבותי, היסטורי, חברתי ופוליטי בקרב המיעוט הערבי במדינת ישראל. בשנת ‎2004 היתה האוכלוסייה הבדואית בישראל כ-‎130,000 נפש בנגב וכ-‎60,000 נפש בצפון הארץ ובמרכזה, והיא ‎3.5% מכלל אוכלוסיית המדינה. שיעור הגידול של האוכלוסייה הבדואית - כ-‎5.5% בשנה - הוא מהגבוהים בעולם. כ-‎50% מכלל הבדואים בנגב מתגוררים בעיר רהט ובעיירות שהקימה הממשלה. השאר מתגוררים באופן לא מוסדר ולא מתוכנן בעשרות יישובים חסרי מעמד מוניציפלי. הבדואים בצפון הארץ מתגוררים רובם ככולם ביישובים המוכרים על-ידי המדינה.

המעבר ליישובי קבע

עד קום המדינה חיו בנגב כמה עשרות אלפי בדואים כנוודים למחצה. בזמן מלחמת העצמאות נדדו רובם או ברחו, בעיקר לרצועת-עזה, ובנגב נותרו כ-‎11,000 נפש.

בשנת ‎1948, עם הקמת מדינת ישראל, הוטלו על הבדואים הגבלות תנועה קשות וצומצם שטח המחיה שלהם, כמה שבטים נאלצו לעזוב את שטחם ולעבור לגליל או לאזורים אחרים. בשנת ‎1951, עם החלת הממשל הצבאי על ערביי ישראל, אולצו הבדואים בנגב לעבור לאזור המכונה "אזור הסייג" - המשולש שבין דימונה, ערד ובאר-שבע. באזור הסייג חיו הבדואים בריכוזי מאהלים, בצריפים ובבתי אבן. הממשל הצבאי הטיל את מרותו על הבדואים באמצעות השיח'ים. בשנת ‎1953, עם חקיקת חוק רכישת מקרקעין, שקבע כי מי שאדמתו אינה בחזקתו באפריל ‎1952 מאבד את זכותו עליה, איבדו הבדואים את הזכויות על קרקעותיהם שמחוץ לאזור הסייג. בד בבד החלה הממשלה בפיתוח אדמות שהבדואים טענו כי הן שייכות להם, לצורך הקמת יישובים יהודיים, שמורות טבע, שטחי אש ומחנות צבא.

משנת ‎1966, עם סיום הממשל הצבאי, ובעיקר בשנות ה-‎70 וה-‎80 של המאה הקודמת, החלה המדינה לפעול במאמץ ליישב את הבדואים ביישובי קבע, ואולם הבדואים טענו כי השלטונות לא התחשבו באורחות חייהם ובצורכיהם כחברה שבטית המתפרנסת מחקלאות. מטרת המדינה, לדבריהם, היתה להשתלט על השטחים שהיו ברשותם ולהלאימם. עוד טענו הבדואים כי הבטחות הממשלה להקים שירותים נאותים ביישובי הקבע לא קוימו, וכי רמת השירותים הקהילתיים הניתנים להם נמוכה מאוד. לטענתם הוזנח פיתוח התשתיות ביישובי הקבע וחסרה תשתית תעסוקתית מקומית.

היום המדינה מגבילה את התיישבות הבדואים בנגב לתחומי העיר רהט ושש עיירות אחרות שהקימה. אלפי בדואים, שרובם אינם בעלי קרקעות, עברו ליישובים אלה בעידוד המדינה. שאר האוכלוסייה הבדואית בנגב מתגוררת בעשרות יישובים שהמדינה אינה מכירה בהם, כלומר אין להם כל מעמד מוניציפלי, ונגד רובם עומדים צווי הריסה ופינוי. מצב עניינים זה יוצר מתח רב ביחסים שבין האוכלוסייה הבדואית ובין רשויות המדינה.

בשנים ‎1994-2001 קיבלו הכפרים הבדואיים הבלתי-מוכרים שנותרו באזור הגליל מעמד מוניציפלי. למרות ההכרה ביישובים אלה לא נעשה די לשיפור התשתיות בהם ולקידום השירותים הקהילתיים הנדרשים לתושבים.

מצבם הכלכלי והחברתי של הבדואים בישראל

בעבר התבססה פרנסת הבדואים על חקלאות - עדרי צאן וגידולי שדה, ואולם הירידה הכלל-עולמית במחירי התוצרת החקלאית, עקב פיתוח שיטות ייצור חדשות, צמצמה את הכנסותיהן של קבוצות אוכלוסייה שהמשיכו לעסוק בחקלאות בשיטות לא ממוכנות, ובהן הבדואים. גם המעבר ליישובי קבע והפקעת אדמותיהם של הבדואים הגבילו את עיסוקם בחקלאות. בשנים האחרונות המדינה משמידה - בריסוס - יבול חקלאי הגדל בשטחים שהבעלות עליהם נתונה במחלוקת בין הבדואים ובין המדינה. מסיבות אלה הבדואים נאלצים לחפש מקורות פרנסה אחרים, ואולם העובדה שהם חיים בפריפריה והעדר תשתיות לתעשייה בעיירותיהם ובסביבתן - כל אלה מקשים עליהם בפיתוח ובמציאת מקורות פרנסה.

בחברה הבדואית מקובל ריבוי נשים. למרות המודרניזציה שהחברה הבדואית עוברת, תופעה זו יציבה, ומאפיינת כרבע מכלל האוכלוסייה. הבדואים נושאים נשים מרצועת-עזה, מהר-חברון ומהמדינות השכנות. באורח החיים הנוודי המסורתי היתה האשה אחראית למרעה הצאן ולעבודות הבית, ובאורח החיים המודרני מצופה מהאשה הבדואית שתישאר בבית ותדאג לצורכי בני המשפחה.

מאז קום המדינה שיעור הצעירים הבדואים המשרתים בצה"ל גבוה למדי. מאז הקמת צה"ל הבדואים משרתים בו בעיקר בתפקידי גששות. בשנת ‎1970 הוקמה יחידת הגששים בדרום, וכיום היא פועלת בגזרות נוספות. בשנת ‎1986 הוקם גדוד הסיור המדברי, וכיום יש לו חלק חשוב ביותר בלחימה בגזרת רצועת-עזה. אנדרטה המנציחה את תרומתם הייחודית של הבדואים למדינה ולצה"ל הוצבה בגליל. ואולם על אף התגייסותם לשירות הצבאי, השתלבות הבדואים בחברה הישראלית מצומצמת ביותר.

תהליכי העיור והמודרניזציה שעברו הבדואים בעשורים האחרונים ערערו את היסודות החברתיים, המשפחתיים והכלכליים שאפיינו את חברתם, והביאו עמם תופעות של עבריינות, נשירה מבתי-ספר ושימוש בסמים, שלא היו שכיחות בה קודם. התיישבות הקבע גרמה גם למתח בין השכבה החדשה של צעירים משכילים ובין המנהיגות המסורתית של השיח'ים ושל ראשי הפלגים בשבטים. המנהיגות המסורתית מפנה את מקומה בהדרגה למנהיגות צעירה, המאיישת את הרשויות המקומיות, ולראשי עמותות וארגונים הפועלים בתחומי זכויות האזרח, הרווחה, הדת והחינוך.

התהליכים שחשפו את האוכלוסייה הבדואית לתרבות הרוב היהודי חשפו אותה גם להשפעת התרבות הערבית והאסלאמית. מאז תחילת שנות ה-‎80 המחלוקת בשאלת הבעלות על אדמותיהם קושרת אותם לסכסוך הישראלי-פלסטיני ומחזקת את זהותם הפלסטינית. התבססותה של התנועה האסלאמית בפוליטיקה המקומית והארצית מחזקת את הזרם האסלאמי גם בקרב הבדואים.

אוכלוסיית הבדואים בנגב מדורגת במקום האחרון במדרג הסוציו-אקונומי בישראל. שיעורי האבטלה במגזר זה גבוהים ביחס לשיעורם בחברה הישראלית, ורמת ההשכלה נמוכה בהשוואה לכלל החברה בישראל. מצבם של הבדואים בכפרים הלא-מוכרים גרוע אף יותר.

בשנת ‎1994 הקימה הכנסת ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא המגזר הבדואי בישראל. הוועדה הקיפה בדיוניה היבטים רבים של חיי הבדואים, ובשנת ‎1996 הגישה את מסקנותיה. בעקבות דיוניה הסיקה הוועדה שתי מסקנות מרכזיות: בעיית הבדואים בנגב נמשכת זמן רב מדי, ואם לא תנקוט הממשלה יוזמה אינטנסיבית ותכליתית שתוביל לפתרון בעיה זו, עלולות להיות לה השלכות שליליות על היחסים שבין הבדואים למדינה; המסקנה האחרת היא שפתרון בעיית הבדואים בנגב תלוי במציאת פתרון לבעיית הקרקעות שהבעלות עליהן שנויה במחלוקת. הוועדה המליצה כי ממשלת ישראל תפתור את הבעיה בצורה הוגנת כדי לבטל את תחושת ההזנחה והקיפוח השוררת בקרב הבדואים ולעצור את היסחפותם ללאומנות קיצונית.

הכפרים הבדואים הלא-מוכרים

בשנת ‎1986 הקימה הממשלה את המינהלת לקידום הבדואים בנגב, שנועדה לרכז את הטיפול באוכלוסייה הבדואית שנותרה ביישובים הלא-מוכרים, על-פי קווי פעולה מוסכמים על כל משרדי הממשלה. תפקידי המינהלת, כפי שהוגדרו, היו לפעול להקמת עיירות בדואיות נוספות ולהשיג הסכמי פשרה עם הבדואים בנושא מקרקעין, ואולם המחלוקות בין המדינה לבדואים בנושא הבעלות על הקרקעות מונעות הקמת יישובים חדשים ומעכבות את פיתוח היישובים הבדואיים הקיימים. השלטונות מתנים כל שיפור בתנאי החיים של הבדואים בנגב בהסדרת עניין הקרקעות.

בשנת ‎1997 הקימו מנהיגי היישובים את המועצה האזורית של הכפרים הלא-מוכרים, המאגדת ‎45 כפרים כאלה. באמצעות עתירות לבג"ץ קיבלו כמה מהיישובים האלה שירותי בריאות, חינוך ותשתיות. בתי-ספר נבנו לצד דרכים ראשיות וסמוך ליישובים בדואיים גדולים. גם ארגוני זכויות אדם וארגונים ערביים ארציים מנהלים מאבק לקידום ענייני היישובים הלא-מוכרים.

בשנת ‎2003 הכריזה ממשלת ישראל על הפעלת תוכנית לפתרון בעיית הכפרים הלא-מוכרים. בתוכנית נכללו הכרה בשמונה יישובים בדואיים לא מוכרים; הפיכת היישובים הקיימים ליישובים עירוניים-חקלאיים המתאימים לאורח החיים הבדואי; הגדלת הפיצויים לתובעי הקרקעות ופיצוי בדואים שיוותרו על תביעות הקרקע שלהם ב-‎20% קרקע חלופית - והשאר בכסף. בתוכנית נכלל גם סעיף שעניינו הגברת האכיפה נגד עברייני הבנייה הבלתי-חוקית בקרב הבדואים. בעלי הקרקעות לא קיבלו את הצעת הפיצוי, וכיום אין פתרון המקובל על כל הצדדים.

בנתוני שנת ‎2007, כמחצית אוכלוסיית הבדואים בנגב, כ-‎70,000 נפש, חיים ביישובים חסרי מעמד מוניציפלי. רובם אינם מחוברים לרשת המים ולרשת החשמל ומרוחקים מעורקי תחבורה ראשיים. רוב ילדי הכפרים האלה לומדים בבתי-ספר שמחוץ לכפרים. נשירת תלמידים מבתי-הספר רבה, בין השאר בשל העדר דרכי גישה ותחבורה ציבורית לבתי-הספר. אוכלוסיית "הפזורה הבדואית", כפי שיישובים אלה מכונים, גדלה במהירות; היא מוכת אבטלה, ענייה מאוד, ושיעור הפשיעה בה גבוה.

(יולי 2007)