|
בית-המשפט העליון משמש בין היתר בית-המשפט הגבוה
לצדק. במסגרת זו הוא דן בעניינים שבהם הוא רואה צורך לתת סעד למען הצדק ואשר אינם
בסמכותו של בית-משפט או של בית-דין אחר, כלומר, בעניינים שבין הפרט לרשויות השלטון
או לגופים ציבוריים אחרים, שאינם נידונים בבתי-משפט אחרים, שעולה בהם טענה על
פעולה שלא כדין, חריגה מסמכות, החלטה בלתי סבירה וכו'. בג"ץ מוסמך להוציא צווים
לשחרור אנשים שנעצרו או שנאסרו שלא כדין; הוא יכול לתת צווים לרשויות המדינה,
לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין,
לעשות מעשה או להימנע מלעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא
כדין – להימנע מלפעול; לתת צווים לבתי-משפט, לבתי-דין ולגופים ולאנשים בעלי
סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על-פי דין (למשל הכנסת, כשזו מחליטה בנוגע
להסרת חסינותו של חבר כנסת).
הפנייה לבג"ץ נעשית בעתירה. על העותר להיות בעל "זכות עמידה", דהיינו בעל עניין
מסוים בעתירה. כמו כן עליו לבוא "בידיים נקיות" ולהגיש את העתירה ללא שיהוי. בשלב
הראשון של הדיון מחליט שופט של בג"ץ אם יש יסוד לכאורה לעתירה. אם החלטתו חיובית
הוא מוציא צו על תנאי. לאחר הדיון המהותי בעתירה מחליט בג"ץ אם הצו על תנאי ייעשה
לצו מוחלט או אם העתירה תידחה. צו מוחלט משמעו שהרשות אשר נגדה הוצא הצו חייבת
לעשות את אשר נצטוותה. אם החלטתו של בג"ץ שלילית, העתירה נדחית.
פסיקות בג"ץ מעצבות במידה רבה את אופייה של המדינה, ובמהלך השנים הן הביאו לגיבושם של כללים בנושאי זכויות אדם ועקרונות הדמוקרטיה בישראל. אחת השאלות השנויות במחלוקת היא באיזו מידה על בג"ץ להתערב בשיקוליהן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, במיוחד בתחומים מדיניים ופוליטיים. הכנסת עסקה לא מעט בנושא זה, והוא עלה במליאה ובוועדות.
|
