ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ב-‎21 בנובמבר ‎1973 בעקבות תפקוד צה"ל בתחילת מלחמת יום-הכיפורים. יושב-ראש הוועדה היה נשיא בית-המשפט העליון ד"ר שמעון אגרנט, וחבריה - שופט בית-המשפט העליון משה לנדוי; מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצל; רב-אלוף (מיל') פרופסור יגאל ידין ונציב קבילות חיילים רב-אלוף (מיל') חיים לסקוב. על חברי הוועדה הוטל להכין דוח על המידע שהיה זמין לפני המלחמה בקשר לתנועותיהן ולכוונותיהן של מצרים וסוריה, על הערכת אותו מידע על-ידי המוסדות הצבאיים והאזרחיים המוסמכים ועל מוכנותו של צה"ל למלחמה בכלל, ובמיוחד ביום שלפני פרוץ המלחמה, ‎5 באוקטובר ‎1973.

הוועדה שמעה ‎90 עדים וקיבלה עדויות מ-‎188 אנשי צבא נוספים. ב-‎1 באפריל ‎1974 פרסמה הוועדה דוח ביניים שהצביע על הסיבות לחוסר ההיערכות של צה"ל לאפשרות של התקפה: בצה"ל רווחה ה"קונספציה", שמצרים לא תתקוף ללא עליונות אווירית שתספיק לשיתוק חיל האוויר הישראלי ולהפצצה בעומק מדינת ישראל, וכן שסוריה לא תתקוף ללא מצרים. איתותים שנקלטו ממצרים ומסוריה על-ידי המודיעין הישראלי לפני המלחמה אמורים היו לעורר חשד, אך בגלל ה"קונספציה" לא הוערכו כראוי. תמרוני צבא מצרים לא זוהו כהכנות למלחמה ולכן אגף המודיעין לא נתן לצה"ל אזהרה מספקת. כתוצאה מכך לא נקט צה"ל אמצעים מתאימים, כגון גיוס כללי בזמן. הוועדה המליצה על כינון ועדת שרים לענייני ביטחון; על הערכת מידע מודיעיני על-ידי גופים מספר; על מינוי יועץ לענייני מודיעין לראש הממשלה; על חלוקה ברורה של סמכויות, חובות ואחריות בין הממשלה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. הוועדה גם המליצה על פיטוריהם של ראש אמ"ן אליהו זעירא ושל קציני מודיעין אחרים וכן על הדחתו של הרמטכ"ל, דוד אלעזר, מפני שלא היו לו הערכות מודיעין משלו ותוכנית מגננה מפורטת, ובשל הביטחון המופרז שלו ביכולתו של צה"ל להדוף את האויב בעזרת כוחות הצבא הסדיר בלבד. הוועדה ביקרה את שמואל גונן (גורודיש), מפקד חזית הדרום, והמליצה על העברתו משירות פעיל עד סיום עבודת הוועדה, אך לבסוף טוהר שמו והוא הוכרז ככשיר לשירות פעיל. שלא כצפוי, הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין, ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר. ואולם פרסום הדוח הגביר את התסיסה בציבור והעמיק את משבר האמון של רוב הציבור בהנהגה המדינית. ב-11 באפריל 1974, בכנס מיוחד של הכנסת, הודיעה גולדה מאיר על התפטרותה. לאחר מכן התקיים בכנסת דיון מיוחד על דוח ועדת אגרנט. משה דיין לא היה חבר בממשלה החדשה שכוננה על-ידי יצחק רבין ב-3 ביוני 1974.

ב-‎10 ביולי ‎1974 הציגה הוועדה דוח ביניים שני, שבו ‎400 עמודים, ומתוכו הותר לפרסום רק פרק המבוא. בדוח זה הובאו עדויות מפורטות לממצאי הוועדה והשלמות לדוח הקודם. הדוח הסופי הוגש ב-‎30 בינואר ‎1975. היו בו יותר מ-‎1,500 עמודים, אך גם הפעם הותרו לפרסום רק עמודי המבוא. הדוח דן בפירוט רב באירועי ‎8 באוקטובר ‎1973 בסיני וביום הלחימה הראשון ברמת-הגולן. בשני המקרים נמתחה ביקורת קשה על חוסר מוכנות הצבא ללחימה ועל הליקויים בתיאום הבין-זרועי. בדוח נבחנו גם נושאים אחרים, ובהם הוראות, משמעת ומחסני חירום. עם זאת, הוועדה לא עסקה בטענה שהסיוע האווירי בזמן המלחמה לא היה מספק - אף שרבים סברו שהיה עליה לעסוק בכך.

בין התוצאות המעשיות של דוח הוועדה: חיזוק כלי ההערכה של המוסד ושל מחלקת המחקר של משרד החוץ, כהשלמה לאלו של אמ"ן; מינוי יועצים לראש הממשלה לענייני מודיעין ולענייני ביטחון; פיטורי הרמטכ"ל וראש אג"ם והעברת קצינים שונים לתפקידים אחרים.

הוועדה קבעה שהדוח יפורסם במלואו רק בשנת ‎2004, אך לקראת שנת ה-‎20 למלחמת יום הכיפורים עתר העיתון "מעריב" לבג"ץ על מנת שיורה לממשלה להתיר מייד את פרסום הדוח במלואו. לנוכח ההערכה שאין לממשלה סיכוי רב לשכנע את שופטי בג"ץ שפרסום הדוח עדיין מסכן את ביטחון המדינה, הסכים ראש הממשלה ושר הביטחון רבין לפרסום. הדוח פורסם כמעט במלואו ב-‎1 בינואר ‎1995, ורק ‎48 עמודים נותרו גנוזים, לפי החלטת הצנזורה. בחלקים שפורסמו לא היו פרטים חדשים רבים בנוגע לאחריותו של אמ"ן לכישלון חיזוי המלחמה ולאחריותם האישית של ארבעת הקצינים שהודחו, אך האמור בהם חיזק את התחושה שבאותם ימים התרחש "ליקוי מאורות" בישראל, כלשון הדוח.