סעיף 28 לחוק-יסוד: הממשלה קובע כי הכנסת רשאית להביע אי-אמון בממשלה. החוק קובע עוד כי הבעת אי-אמון בממשלה תיעשה בהחלטת הכנסת, ברוב חבריה, לבקש מנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שהסכים לכך בכתב. על הנשיא חלה החובה להטיל בתוך יומיים על חבר הכנסת הזה את מלאכת הרכבת הממשלה. אם נכשל חבר הכנסת בניסיונו להרכיב ממשלה, או שהממשלה שהרכיב אינה זוכה באמון הכנסת, על הכנסת להתפזר, ובתום 90 יום יתקיימו בחירות כלליות.

סיעה אחת או כמה סיעות יחד רשאיות להציע אי-אמון בממשלה. סיעה שבה פחות משבעה חברים רשאית להציע שלוש הצעות אי-אמון בממשלה בכל מושב של הכנסת. סיעה שבה בין שבעה חברים לתשעה חברים רשאית להציע ארבע הצעות. על סיעות גדולות יותר או על סיעות המצטרפות יחד ומספר חבריהן יותר מתשעה לא חלה הגבלה במספר הצעות אי-האמון שהן יכולות להגיש.

הצעה להביע אי-אמון בממשלה אפשר שתובא בהעלאת סעיף בעניין זה על סדר-היום ואפשר שתובא כהצעה בסיום הדיון בכל סעיף העומד על סדר-היום שהממשלה הציעה אותו או הביעה עמדה לגביו, למעט הצעת חוק בדיון מוקדם והצעה לסדר-היום. להצעה תצורף הסכמה בכתב של חבר הכנסת שהכנסת תחליט לבקש מנשיא המדינה להטיל עליו את הרכבת הממשלה. בהצעה להביע אי-אמון בממשלה בדרך של העלאת סעיף בנושא על סדר-היום יש לציין את עילת ההצעה.

את ההצעה להביע אי-אמון בממשלה יש להגיש עד לנעילת ישיבת הכנסת ביום רביעי, יום הדיונים האחרון בשבוע, והדיון בה יתקיים ביום שני בשבוע שלאחר מכן. גם הצעה להביע אי-אמון בממשלה שהוגשה בסיום הדיון בסעיף העומד על סדר-היום תובא לדיון ולהצבעה בישיבת הכנסת הראשונה בשבוע שלאחר מכן, ואולם אם הממשלה מבקשת זאת, תתקיים ההצבעה בו ביום, בסיום הדיון באותו סעיף.

סדר הדיון בהצעה להביע אי-אמון בממשלה: הסיעה שהגישה את ההצעה מנמקת אותה במסגרת זמן של עד עשר דקות. אם כמה סיעות הגישו הצעות להביע אי-אמון בממשלה, ינמקו הסיעות את הצעותיהן על-פי גודלן, החל בסיעה הגדולה, כל אחת במסגרת זמן של עד עשר דקות. הממשלה מציגה את תשובותיה לאחר כל אחת מההצעות, אלא אם כן עסקו בנושא אחד. לאחר תשובת הממשלה מתקיים דיון סיעתי בהצעה, ואם הוגשו כמה הצעות, מתקיים דיון סיעתי משולב. לאחר הדיון מצביעה הכנסת על ההצעה או על ההצעות.

חוק-יסוד: הממשלה המקורי, שנחקק בשנת 1968, קובע כי רוב המשתתפים בהצבעה יכולים להביא להתפטרות הממשלה בהבעת אי-אמון. נקבע בו כי במקרה כזה על נשיא המדינה לפנות לראש הסיעה שהוא בעל הסיכויים הטובים ביותר להקים ממשלה חדשה ולבקשו לעשות כן.

חוק-יסוד: הממשלה שנחקק בשנת 1992 ("בחירה ישירה של ראש הממשלה"), קובע כי רוב חברי הכנסת (61 לפחות) יכולים, באמצעות הבעת אי-אמון בראש הממשלה, להביא לקיום בחירות חדשות לכנסת ולראש הממשלה.

ב-2001 בוטל "חוק הבחירה הישירה" ונחקק חוק-יסוד: הממשלה, הקובע כי הכנסת, ברוב חבריה (61 לפחות), יכולה להביע אי-אמון בממשלה ולא בראש הממשלה. במקרה זה על הכנסת לבקש מנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שהסכים לכך בכתב.

עד היום נאלצה להתפטר רק ממשלה אחת בישראל בעקבות הבעת אי-אמון של הכנסת: הממשלה ה-23 של מדינת ישראל בראשות יצחק שמיר – ב-15 במרס 1990, בתקופת כהונתה של הכנסת ה-12. ואולם, בכנסת הראשונה הכריז ראש הממשלה דוד בן-גוריון על התפטרות ממשלתו השנייה בשל הצבעה על מדיניות החינוך של הממשלה, שבה זכתה האופוזיציה לרוב. בן-גוריון ראה בהצבעה זו הבעת אי-אמון בו ובממשלתו.