השלטון המקומי בישראל
השלטון המקומי בישראל מעוגן - מבחינת אופיו ומבנהו - בפקודות מימי המנדט הבריטי שנכללו ותוקנו בפקודת סדרי השלטון והמשפט משנת 1948 ובתחיקה שלאחר מכן. בשנת 1934 פורסמה פקודת העיריות, המסדירה באופן מפורט את פעילות העירייה. בפקודה קבועים שיטת הבחירות, תפקידיהם של חברי מועצת העיר וסמכויותיהם, מקורות ההכנסה של העירייה, ההליכים לאישור תקציבה, הכללים למילוי התפקידים המינהליים העיקריים בעירייה ונוהלי כינוס מועצת העיר והוועדות. הפקודה הסמיכה את הנציב העליון להכריז על הקמת עיריות חדשות ולשנות את תחומי העיריות הקיימות.
בפקודת המנדט משנת 1941 הוסמכו המועצות המקומיות לחוקק חוקי עזר באישור הנציב העליון. לנציב העליון נשמרה הזכות למנות ראשי ערים וסגניהם, ולמושלים המחוזיים ניתנו סמכויות לאשר תקציבים ולפקח עליהם. פקודה זו נשארה בתוקף גם לאחר הקמת המדינה, ורבות מהוראותיה עדיין תקפות, אף שהן עוברות שינויים מדי פעם.
בשנת 1945 פורסמה פקודת הרשויות המקומיות (מס עסקים), אשר הסמיכה את הרשויות המקומיות לחוקק חוקי עזר ולהטיל באמצעותם מס על עסקים המתנהלים בתחום שיפוטן, באישור הנציב העליון.
עם קום המדינה הועברו סמכויות הנציב העליון לשר הפנים ונחקקו חוקים שקבעו את תפקידיו ואת סמכויותיו של השלטון המקומי, ואולם על-פי חוק המעבר אשר הסדיר את הרציפות במערכת המשפט והמינהל המשיכו הרשויות המקומיות לפעול באחריות השלטון המרכזי ובפיקוחו, במתכונת שבה פעלו בימי המנדט הבריטי.
בישראל רשויות מקומיות משלושה סוגים מבחינת המעמד המוניציפלי: עירייה - רשות מקומית של יישוב אחד שקיבל מעמד של עיר; מועצה מקומית - רשות מקומית של יישוב אחד שאין לו מעמד של עיר; מועצה אזורית - רשות מקומית של כמה יישובים, בדרך כלל כפריים.
על-פי נתוני מרכז השלטון המקומי, בחודש מאי 2007 היו בישראל 255 רשויות מקומיות - 72 עיריות, 128 מועצות מקומיות ו-55 מועצות אזוריות.
המועצות של הרשויות המקומיות נבחרות על בסיס ייצוג יחסי. רבים מראשי הערים והמועצות המקומיות מתמודדים ברשימות מקומיות בלבד, ולא ארציות, אף שלרשימות מקומיות רבות זיקה לאחת מהמפלגות הארציות. בשנת 1975 חל שינוי בשיטת הבחירות לרשויות, ומאז הבחירות המוניציפליות שהתקיימו בשנת 1978 נבחר ראש הרשות בבחירה ישירה של התושבים.
הרשויות המקומיות מספקות לאזרחיהן שירותים מקומיים, כגון אספקת מים, הקמת מערכת ביוב, איסוף אשפה, סלילת כבישים ואחזקתם, הקמת גנים ציבוריים ואחזקתם, שירותים חברתיים, הקמת מתקני ספורט, בריאות, חינוך ותרבות. את שירותי החינוך, הבריאות, הרווחה והדת עצמם מספק השלטון המרכזי.
מועצות עירוניות רשאיות לחוקק חוקי עזר, כפוף לאישור שר הפנים, וחוקי העזר של מועצות מקומיות כפופים לאישור הממונים האזוריים מטעם משרד הפנים.
מקור ההכנסה העיקרי של הרשויות המקומיות הוא תשלומי התושבים והעסקים שבתחומן, כגון ארנונה, תשלום על שימוש בשירותים עירוניים כגון ספריות, תרבות וספורט, תקבולים מחוקי עזר, אגרות והיטלים שונים כגון אגרת מים, אגרת ביוב וכדומה, והכנסות מדמי שימוש בנכסי הרשות, כגון שכר דירה ותקבולים ממכירת נכס של הרשות. מקורות הכנסה נוספים הם כספים המועברים ממשרדי הממשלה לרשויות המקומיות כדי לספק לתושבים שירותים ממלכתיים או כמימון כללי (על-פי הסכם בין הממשלה ובין הרשויות המקומיות הרשויות מממנות 25% מעלות שירותי החינוך והרווחה שהן מעניקות לתושבים, ואת 75% הנותרים מממנים משרד החינוך ומשרד הרווחה), מענקי איזון ומענקים אחרים. מענק איזון הוא סכום שמשרד הפנים מעביר לרשויות מקומיות כדי לגשר על הפער בין הכנסותיהן ובין הוצאותיהן. מעט מאוד רשויות המקומיות בישראל אינן זקוקות כיום למענק זה. לרשויות מקומיות ניתנים גם מענקים מיוחדים, כמו מענק הבירה - הניתן לעיריית ירושלים.
ההוצאות העיקריות של הרשויות המקומיות הן בעבור שירותים מקומיים וממלכתיים, פירעון הלוואות וכספים המופרשים לצורכי פיתוח ולקרנות.
השלטון המרכזי מפקח על הרשויות המקומיות, ומכוח זה נתונות לו סמכויות פיקוח ואישור נרחבות. משרד הפנים ומשרד האוצר שואפים לקיים ברשויות המקומיות משטר של איזון תקציבי. שר הפנים הוא הממונה על הרשויות המקומיות, ובתוקף תפקידו זה נתונה לו הסמכות לבקר את פעולותיהן ולאשר או לפסול פעולות הקשורות לתקציביהן, כגון קבלת הלוואות, מתן ערבויות, מכירת מקרקעין ועריכת הסכמים שאינם כלולים בתקציב. השר רשאי למנות לרשות מקומית רואה-חשבון מטעמו, לבדוק ולאשר דוחות כספיים של רשויות מקומיות ועוד. בידו הסמכות לאכוף את תשלום חובותיה של רשות מקומית, ואף לפזר מועצה שלדעתו אינה ממלאת את תפקידיה ולמנות במקומה ועדה קרואה או מועצה ממונה. מערכת היחסים שבין הממשלה ובין הרשויות המקומיות מוסדרת בחוקים נוספים, המקנים לשר הפנים ולשרים אחרים את הסמכות להתקין תקנות להסדרת שירותים עירוניים כגון חינוך ורווחה, תכנון ובנייה, כבאות, תעבורה ובריאות הציבור. כדי לעמוד במסגרת התקציבית המפורטת שנקבעה בחוק התקציב, על משרדי הממשלה המספקים שירותים ממלכתיים באמצעות הרשויות המקומיות לקיים פיקוח קפדני על השלטון המקומי.
מאז הקמת המדינה היו ברשויות המקומיות משברים תקציביים רבים, שהיו רקע למאבקים בין הממשלה ובין השלטון המקומי. מאבקים אלה באו לידי ביטוי באי-תשלום משכורות לעובדים בכמה רשויות והביאו רשויות רבות לסף קריסה כלכלית. ועדות רבות, שבעבודתן השתתפו אנשי אקדמיה, פקידי הממשלה ובעלי תפקידים בשלטון המקומי, דנו בבעיות השלטון המקומי ופרסמו את מסקנותיהן, וחלק מהמלצותיהן יושמו. תוכניות ההבראה שהממשלה מפעילה בהסכמה עם הרשויות המקומיות מאז שנת 1997 הביאו עד כה לייצוב מצבן הכספי של חלק מהרשויות, בעיקר בזכות צמצום הוצאותיהן.
(מאי 2007)
|
© כל הזכויות שמורות, 2007, מדינת ישראל
נשמח לקבל את הערותיכם והצעותיכם לכתובת: feedback@knesset.gov.il
|
|
|
|
