הר הגבורה והזיכרון הלאומי, הר הרצל, ועמו ההר השכן - יד ושם, סימלו, יחד, במשך תשע-עשרה השנים הראשונות למדינת ישראל, את האתוס הלאומי שעליו הושתתה המדינה הצעירה: שואה ותקומה; גלות ותשועה. כאן נטמנו גדולי האומה וסמליה של התנועה הציונית.

כאן - באופן טבעי - נטמנו גיבורי החיל, חללי צה"ל וכוחות הביטחון, לאמור: "הנה, כך נראית עצמאותנו. כך נראית חירותנו. וזה מחירה בדם".

אבל, לפני שלושים ושש שנים, נוסף, באחת, הממד הנוסף, העמוק יותר, לסמליות זו. בירושלים, שחוברה לה יחדיו, בדם בניכם, אבותיכם, אחיכם, בני-זוגכם וחבריכם, שבנו והתחברנו אל הר הקדומים, הר המוריה; אל מקום המקדש. אל הכותל המערבי. אל ערש האומה. אל הראשית.

והתחברות זו, יצרה גם משולש סמלי, של שלושה הרים: הר המוריה, הר הרצל, והר הזיכרון יד ושם. משולש, שכל אחד מקודקודיו נטוע בעולם אחר. ושלושתם יחד, מאז מלחמת ששת הימים, יוצרים שלימות אחת.

בין קודקודיו של המשולש הירושלמי הזה, מהדהדים הקולות, וחולפים המראות. אין לנו אלא להטות אוזן, אל האבנים; אל הגאיות; אל ההרים שסביב לה, לירושלים; הרי הם שנוצרים בקרבם את העדוּת והקולות, המלווים אותנו מאז היינו לעם.

בין ההרים הללו מהדהדת עדיין קריאתו של המלאך אל אברהם: "אל תשלח ידך אל הנער"; המתערבבת בזעקותיהם של הפצועים, בקרב, על הגשר, בגת שמנים.

בין הגאיות רועמים עדיין, קולן של הלהבות המכלות את ההיכל; קולם של הנצורים הנמלטים

מחרב קלגסי טיטוס; ואלו נבלעים בקול מנועיהם של הזחל"מים של צה"ל, השואגים במעלה הדרך אל שער האריות.

ועל כל הקולות, גוברת ללא ספק, הקריאה הנרגשת ברשת הקשר "הר הבית בידינו! הר הבית בידינו!", המרטיטה את הלבבות עד היום.

משפחות יקרות, אנו עומדים כאן, בחלקת גיבורי צבא ההגנה לישראל, וכל הקולות והמראות מתנקזים לכאן, אל שורות האבן הדוממות, אל הגיבורים שעשו את ההסטוריה. אל החבר'ה שהשארנו מאחור, בגבעת התחמושת. בארמון הנציב. באוגוסטה ויקטוריה.

הבא הנה, לבכות לגיבורים וְלִסְפּוֹדָם; העומד כאן על ההר, בין המצבות, בין שמות האבות, הבנים, הבעלים והאחים, צריך רק לשאת את עיניו אל ההרים סביב, אל המטרופולין הירושלמי הגדול, כדי לראות בעיניו את גאולתה של האומה, שבשירותה נפלו, ולמענה מסרו את נפשם.

והמשקיף מכאן, אל ירושלים, העיר שבדמיהם ובגבורתם חוברה לה יחדיו, צריך רק להשפיל את מבטו, אל הקברים, כדי לראות בעיניו, את מחירן הנורא של התקומה, והתשועה הגדולה; את המחיר ששילמנו במלחמת ששת הימים, ואשר אנו ממשיכים לשלם, גם היום, כדי שנזכה לחיות כאן כבני חורין.

דורות על דורות, מאז גלינו מעירנו, אנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו, ואנו מייחלים להתנחם בבניינה.

בדורנו, זכינו - בזכות קורבנכם, משפחות יקרות, בזכות מסירות הנפש של יקיריכם - ואנו רואים לנגד עינינו את התגשמות נבואות הנחמה. את שיבת ציון ובניינה. תהא זו נחמתנו. תהא זו נחמתכם.