|
עד שלהי הכנסת הכנסת ה-13 יכלה הכנסת להביא להתפטרות הממשלה בהצבעת אי-אמון. עד
היום התפטרה רק ממשלה אחת בישראל בדרך זו בכנסת
השתים-עשרה, ב-15 במרס 1990. בכל זאת, כבר בכנסת
הראשונה הכריז ראש הממשלה דוד בן-גוריון על התפטרות ממשלתו השניה בעקבות
הצבעה על מדיניות החינוך של הממשלה שבה זכתה האופוזיציה לרוב. בן-גוריון ראה
בהצבעה הבעת אי-אמון. על-פי חוק-יסוד: הממשלה
המקורי, שנחקק ב-1968, יכלו רוב המשתתפים בהצבעה להביא להתפטרות הממשלה, וכתוצאה
מכך היה על נשיא המדינה לפנות לראש
הסיעה שהיה לו הסיכוי הטוב ביותר להקים ממשלה חדשה, לעשות כן. על-פי
חוק-יסוד: הממשלה שנחקק ב-1992 ("חוק הבחירה הישירה"), רוב חברי הכנסת
(לפחות 61) יכלו, באמצעות החלטת אי-אמון לראש הממשלה, לגרום לקיום בחירות חדשות
לכנסת ולראש הממשלה.
ב-6 במרס 2001, בוטל "חוק הבחירה הישירה", ושוב הצעת אי-אמון היא לממשלה ולא לראש
הממשלה. השינוי מחוק-יסוד: הממשלה המקורי הוא בכך שעתה דרוש רוב של חברי הכנסת,
ולא רק רוב של משתתפי הישיבה, להחליט על אי-אמון.
השימוש התכוף בהצעות אי-אמון כאמצעי לתקוף את הממשלה החל בכנסת האחת-עשרה, אשר
במהלכה נרשם מספר שיא של הצעות אי-אמון - 165. בכנסת הארבע-עשרה היה המספר "רק"
84.
|
