ועדת חקירה פרלמנטרית בנושר הפערים החברתיים בישראל
 

דו"ח ביניים של ועדת החקירה הפרלמנטרית
לנושא הפערים החברתיים בישראל

בראשות חבר הכנסת רן כהן

דוח וסקירה על התפתחות הפערים החברתיים בישראל
בעשרים השנים האחרונות - תקציר



כתיבה: אלה הלר - חוקרת בכירה,
הכנסת, מרכז מחקר ומידע
עריכה לשונית: מערכת "דברי הכנסת"


תוכן העניינים
כתב המינוי
דברי יו"ר הוועדה
רקע
1. הפערים היום ובשני העשורים האחרונים
   1.1. הפער החברתי
   1.2. פערים חברתיים בהכנסה הכלכלית
   1.3. פערים בשכר
   1.4. פערים בהכנסה הפנויה
   1.5. פערי רכוש והון
   1.6. פערים בצריכה
   1.7. הפער הדיגיטלי
2. העוני בישראל
   2.1. אפיון המשפחות העניות
   2.2. משתני הרקע האישי הגורמים לעוני
3. תשלומי העברה ומערכת המס
   3.1. תשלומי העברה
   3.2. מערכת המס
4. שוק העבודה
   4.1. ההשתתפות בכוח העבודה
   4.2. אבטלה
       4.2.1. גורמי האבטלה בישראל
   4.3. התרחבות פערי השכר כתוצאה מהעלייה בתשואה להשכלה
5. פערים בנגישות לשיקותים חברתיים
   5.1. שירותי הבריאות
   5.2. הפערים בנגישות למערכת החינוך
       5.2.1. ההשתלבות במערכת החינוך
       5.2.2. פערים בהשכלה
       5.2.3. הגורמים המנציחים את פערי ההשכלה
       5.2.4. דיון: האם החינוך הוא המנוף ה(כמעט) בלעדי לצמצום הפערים?
6. נושאים נוספים שעלו בדיוני הוועדה בתחום הפערים החברתיים
   6.1. התקשורת והפערים החברתיים
   6.2. מערכת הבנקאות והפערים החברתיים
   6.3. שיפוי מעסיקים על-ידי האוצר
   6.4. הפרטת חברות ציבוריות
7. סיכום
תודות
רשימת האישים שהופיעו בישיבות הוועדה

ב-‎25 ביולי ‎2001 החליטה הכנסת על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא הפערים החברתיים-כלכליים בישראל על בסיס הצעת ועדת הכנסת למנות את ועדת החקירה בהתאם לסעיף ‎22 לחוק יסוד הכנסת ולפרק חמישי ‎1 לתקנון הכנסת‎1.

תפקידי הוועדה וסמכויותיה
‎1.
הוועדה תשתף פעולה עם גורמים ממשלתיים, עם ארגונים חוץ-פרלמנטריים, עם אנשי מקצוע ועם מוסדות מחקר העוסקים בתיעוד ובניתוח היווצרות הפערים, תשמע עדים בעל-פה ובכתב ותאסוף מחקרים וחוות-דעת של מומחים וכל חומר הדרוש לה כדי לגבש את המלצותיה בנושאים שלהלן:

א. היקף הפערים החברתיים-כלכליים בישראל וגורמי התפתחותם בעשרות השנים האחרונות;

ב. היקפי הפערים במדינות העולם המערבי ומקומה של ישראל ביחס אליהן מבחינה זו;

ג. מדיניות השכר הציבורית והפרטית בישראל, גופים שלטוניים ומוסדיים, חברות פרטיות, היקפי הביקוש וההיצע של תעסוקה ושל שכר;

ד. מצב העוני, היקפיו וקבוצות האוכלוסייה הייחודיות לו;

ה. ההצעות הכלכליות והחברתיות המועלות והנדרשות לשם צמצום הפערים ולשם קביעת רמות חיים ושירותים בסיסיים לאזרח.
‎2.
הוועדה תקבע את סדרי עבודתה ודיוניה.
‎3.
משך כהונתה של הוועדה יהיה תשעה חודשים (ב-‎15 ביולי ‎2002 האריכה מליאת הכנסת את תוקף פעילות הוועדה בשמונה חודשים נוספים).
‎4.
הוועדה תשתף פעולה עם גורמים וארגונים בין-לאומיים.
‎5.
בגמר דיוניה תכתוב הוועדה דין-וחשבון על תוצאות חקירתה ועל המלצותיה ותניח מסקנות על שולחן הכנסת.
‎6.
חברי הוועדה
‎1. חה"כ רן כהן - היו"ר
‎2. חה"כ יורי שטרן
‎3. חה"כ זאב בוים
‎4. חה"כ דוד לוי (פרש בהמשך)
‎5. חה"כ יוסי כץ
‎6. חה"כ שאול יהלום
‎7. חה"כ יאיר פרץ
‎8. חה"כ מרדכי משעני
‎9. חה"כ מוחמד ברכה
‎10. חה"כ יחיאל לסרי
‎11. חה"כ עמיר פרץ
‎12. חה"כ יהודית נאות

בישיבה הראשונה החליטה הוועדה, על-פי הצעת היו"ר, לבדוק את השינויים שחלו בפערים החברתיים-כלכליים בישראל במהלך ‎20 השנים האחרונות, ולהתמקד בתחומים שלהלן: העבודה, השכר, האבטלה, החינוך וההשכלה, המיסוי והתרחבות פערי ההון, השירותים החברתיים ותשלומי ההעברה.



לכבוד
יו"ר הכנסת ח"כ אברהם בורג
חברי הכנסת ה-‎15

קוראים יקרים,
הכנסת קלעה במדויק כאשר החליטה לפני כשנה על הקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית לבדיקת הפערים החברתיים. אנחנו, מרצוננו, קבענו כי נבדוק את התפתחות הפערים הללו בפרספקטיבה של כ-‎20 שנה.

במשך שני העשורים הללו היו ממשלות שונות, של ימין, של שמאל ושל אחדות לאומית, ולהוציא את ממשלת רבין, אימצו כל הממשלות את מדיניות האוצר, בעלי ההון ומקורבי השלטון, והפערים הכלכליים והחברתיים התרחבו והעמיקו עד כדי יצירת קרעים ושסעים בסולידריות החברתית. חייהם של מאות אלפי ילדים, נשים, מובטלים וזקנים בישראל הפכו אומללים עד כדי קיום בתנאים אל-אנושיים.

כבר לפני ‎20 שנה לא היתה החברה הישראלית חברה צודקת, אך אז היא היתה צודקת בהרבה מכפי שהיא היום. תמצית שבתמצית של הממצאים דיה להוכיח זאת:

‎1. הפערים בהכנסה הכלכלית, לפני תשלומי העברה ומסים, גדלו בשני העשורים האחרונים ב-‎23%. בשנת ‎2001 היתה ההכנסה הכלכלית של העשירון העליון גבוהה פי ‎22 מזו של העשירון התחתון.
‎2. מספר האנשים העניים, המשפחות העניות והילדים העניים בישראל גדל פי ‎2.5-2.7 ב-‎15 השנים האחרונות! בשנת ‎2001 נוספו לאוכלוסיית העוני לאחר תשלום הקצבאות (ראה בלוח, לאחר תשלומי העברה ומסים), בהשוואה לשנת ‎19872, 194,200 משפחות, שהן ‎713,200 בני-אדם ובהם ‎330,300 ילדים.

‎3. לפני ‎20 שנה היה שיעור המובטלים בקרב האוכלוסייה הוותיקה בישראל ‎4.8%, פחות מ-‎70,000 עובדים שעברו מתעסוקה לתעסוקה בתוך ‎16.3 שבועות בממוצע. בשנת ‎2000 עלה שיעור זה ל-‎8.5% שהיו מובטלים בממוצע כ-‎26 שבועות. ברבעון השלישי של שנה זו, ‎2002, עלה שיעור המובטלים ל-‎10.4% מכוח העבודה, סך-הכול ‎264,800 נפש. משמעותם של נתונים אלה היא שבין שנת ‎1980 להיום נוספו בישראל כ-‎195,000 מובטלים. על-פי תחזיות בנק ישראל עלולה האבטלה לצמוח עד ‎12% בשנת ‎2003.
‎4. פערי השכר בשנות ה-‎90 גדלו ב-‎32% בהשוואה לשנות ה-‎803. על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב-‎2001 היו פערי השכר הממוצעים בין שכירים בעשירון העליון לשכירים בעשירון התחתון פי ‎12 בברוטו ופי שמונה בנטו‎4. בהשוואה בין המאיון העליון לבין העשירון התחתון נמצאו פערים גדולים פי כמה.
‎5. בבדיקת מערכת החינוך מצאנו חיוב רב בעובדה שב-‎20 השנים האחרונות חלה עלייה בהשתלבות בני קבוצת הגיל הרלוונטית במערכת החינוך, מ-‎90% ל-‎99% במגזר היהודי ומ-‎77% ל-‎90% במגזר הערבי. עם זאת, בשלבי הלימוד הגבוהים קיימים פערים בין שני המגזרים: בשכבות גיל התיכון, ‎14-17, לומדים ‎96% מהמגזר היהודי ורק ‎79% מהמגזר הערבי. במגזר הבדואי שיעור הלמידה נמוך בהרבה, בשנת תשנ"ז למדו רק ‎43% מקבוצת הגיל בכיתה י"ב. עוד מצאנו כי שיעור הזכאים לבגרות בישראל הוא עדיין נמוך מאוד, וגם לאחר מאמצים טכניים הוא עומד על ‎43.8% בלבד, כלומר יותר ממחצית קבוצת הגיל אינם זכאים לתעודת בגרות, לעומת פוטנצנציאל כמעט כפול לפי הערכות שונות.
‎6. בקרב מקבלי תואר ראשון באוניברסיטאות, פחות מ-‎7% הם לא יהודים, הרבה פחות מחלקם בקבוצת הגיל הרלוונטית (‎20-29) - כ-‎20%. משמעותם של נתונים אלה היא שייצוגם של ערביי ישראל באוניברסיטאות הוא רק שליש מייצוגם בקבוצת הגיל. גם היהודים ממוצא מזרחי מיוצגים באוניברסיטאות פחות מחלקם בקבוצת הגיל.

אם נוסיף לנתונים שלעיל על פערי שוק העבודה והשכר ועל הפערים בחינוך גם את פערי ההכנסות מרווחי הון ואת הפערים בהצברי ההון בישראל, נווכח כי הפער בין העשירים לעניים בישראל הפך לקטסטרוטפה; כ-‎800 מיליארד ש"ח מההון הפרטי מוחזק על-ידי העשירון העליון בעוד כל שאר העם (‎90% מהעם) מחזיק ב- ‎340 מיליארד ש"ח בלבד‎5.
‎7. מצאנו כי לפחות שלוש אוכלוסיות בישראל הינן בבחינת פצצה חברתית מתקתקת:
א. המגזר הבדואי:אוכלוסיית הבדואים בנגב מונה כ-‎130,000 נפש; רובה, ‎54% ממנה, מתחת לגיל ‎14. משמעותו של נתון זה היא מיעוט מפרנסים, ומכאן - הכנסה נמוכה לנפש, באוכלוסייה הסובלת גם משיעורי אבטלה גבוהים (‎25%-30%), משיעורי עוני עצומים (‎60% מהילדים במגזר הבדואי הם עניים) ומשכר נמוך. הבעלות על הון ועל אמצעי ייצור במגזר הבדואי היא אפסית; שיעורי הנשירה ממערכת החינוך גבוהים - רק כ-‎43% מקבוצת הגיל למדו בכיתה י"ב. שיעור הזכאות לבגרות היה ב-‎2001 קרוב ל-‎28% מקבוצת הגיל (לאחר מועד ב'), שיעור נמוך מכל מגזר אוכלוסייה אחר. מחצית האוכלוסייה הבדואית מתגוררת ב"יישובים בלתי מוכרים", החסרים שירותים בסיסיים כמו מים זורמים, חשמל, טלפון, כביש ומוסדות ציבור.

אם נוסיף לשסע הכלכלי-חברתי המחריד הזה גם את השסע הלאומי-דתי, הרי לפנינו פוטנציאל להתפרצות מסוכנת ביותר.
ב. המגזר החרדי:המגזר החרדי בישראל מונה כ- ‎290,000 נפש. שבע מתוך עשר נפשות במגזר החרדי בירושלים מצויות מתחת לקו העוני‎6. העוני של המשפחה החרדית נובע מדפוס החיים של משפחות אלה בישראל, שהוא שונה מהמקובל בקרב קהילות החרדים בארצות-הברית .

  ב.‎1. בשנת ‎1998 היה שיעור האי-השתתפות בכוח העבודה של גברים חרדים ‎79.7% (כמעט ‎80%); לשם השוואה, בשנת ‎1993 היה השיעור ‎67.1%, ובשנת ‎1980 היה השיעור ‎49.6% בלבד‎7.


הגידול בשיעור האי-השתתפות של גברים חרדים בכוח העבודה בשנת ‎1998, בהשוואה ל-‎1980, הוא יותר מ-‎60%. על-פי הערכות שונות, מספר הגברים החרדים הלא-עובדים בגיל ‎18+ מגיע לכ-‎75,0008.

לכ-‎36% מהמשפחות החרדיות, שבראשן אדם בגיל העבודה אין מפרנס כלל, ותחולת העוני בקבוצה זו היא ‎83%, ואילו לכ-‎43% מהמשפחות החרדיות מפרנס אחד בלבד, סביר להניח כי ברובן זוהי מפרנסת, העובדת במשרה חלקית במקצוע שההכנסה ממנו נמוכה יחסית. תחולת העוני במשפחות אלה מגיעה ל- ‎34%9.

ב.‎2. בוגרי בתי-הספר של זרם החינוך החרדי חסרים את "ארגז הכלים הבסיסי" הנדרש להשתלבות בשוק העבודה.

ב.‎3. שיעור הילודה של אשה במגזר החרדי עלה משישה ילדים בתחילת שנות ה-‎80 ל-‎7.5 ילדים בממוצע באמצע שנות ה- ‎90. בשנת ‎2025 תמנה אוכלוסייה זו, על-פי אומדן, כמיליון נפש, עם שיעור נמוך יותר של מפרנסים‎10.

אם תהליך זה יימשך, לא יוכל תקציב המדינה לעמוד בנטל הפרנסה של מגזר זה, והדבר יגרום לקריסת הכלכלה והחברה בישראל.
ג. עולי אתיופיה: עולי אתיופיה הגיעו ארצה במסגרת מבצע משה ב-‎1984 ומבצע שלמה ב-‎1991. ציבור זה מונה כ-‎85,000 נפש, ומתוכו ‎23,000 ילידי ישראל. מגזר עולי אתיופיה סובל מהעדר תעסוקה, הן בשל שיעור השתתפות נמוך בכוח העבודה והן בשל שיעורי אבטלה גבוהים, המגיעים, לפי הערכות שונות, ל-‎25%. 92% מהמועסקים עובדים במקצועות צווארון כחול ובשכר נמוך. האוכלוסייה האתיופית מתגוררת בשכונות מצוקה בתנאי דיור קשים, חיה במידה רבה של בידול והסתגרות חברתית, חשופה לגילויי אפליה ודעה קדומה ומתקשה להשתלב בחברה הישראלית. במערכת החינוך מוסללים עולי אתיופיה בעיקר לזרם הממלכתי-דתי, לפנימיות ולבתי-ספר מקצועיים וחקלאיים. עלייה זו סובלת משיעורי נשירה גבוהים, כ-‎6% בגילי ‎14-17 (שיעור כפול מזה של האוכלוסייה היהודית). שיעור הזכאות לבגרות בקרב תלמידי י"ב היה בשנת ‎2000 כ-‎30%.

הפערים שמהם סובלת העלייה מאתיופיה מעידים כי הכשלים שאפיינו את קליטת העלייה בשנות החמישים עלולים לחזור על עצמם, אולי אף באופן חמור יותר.

‎8. בין התחומים שחלה בהם התקדמות משמעותית ב-‎20 השנים האחרונות חובה נעימה לציין:
· חקיקת חוק שכר מינימום ב-‎1986/7, חוק שהעלה את שכר המינימום מ-‎30% מהשכר הממוצע במשק באותה שנה ל-‎47.5% מהשכר ב-‎2001.
· חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (על חסרונותיו), המבטיח שירותי בריאות בסיסיים לכל אזרחי מדינת ישראל ותושביה (‎1994).
· הקמת המכללות והתרחבותן הדרמטית בשנות ה-‎90. המכללות מאפשרות לעשרות אלפי סטודנטים מדי שנה לרכוש השכלה גבוהה.
· חקיקתו ויישומו הנמשך של חוק הדיור הציבורי (‎1998), שכחלק מחלוקה מחדש, צודקת, של ההון הלאומי, העביר עד עתה יותר מ-‎17,000 דירות לידי המשפחות העניות ביותר בישראל (נמשכת המכירה לאלפי משפחות נוספות). ערך הנכסים (הדירות) שהועברו מהמדינה למשפחות נאמד עד עתה בכ-‎5.5 מיליארד ש"ח.

דוח זה מתבסס על נתונים שהתקבלו מגופים ממלכתיים, ועל הממצאים הבדוקים או המקורבים ביותר שנמצאו במכוני המחקר או בידי החוקרים שעמם נפגשנו, ולכולם אני מבקש להודות.

הממצאים חייבים להרעיד את אמות הספים של המערכת השלטונית, הפוליטית האקדמית והתקשורתית.

תמונה כוללת קשה מתקבלת מהריכוז המשולב של הפערים הכלכליים והחברתיים המתרחבים, גם בשוק העבודה ובפערי השכר, גם בפערי החינוך והשכלה,גם בחולשת המענה של תשלומי ההעברה וגם בפערים בין המיסוי הכבד על העבודה ובין ההקלות במיסוי על רווחי ההון. כל אלה יחד מסבירים כיצד הפכה ישראל ממדינה שוויונית למדינה אנטי-שוויונית, ומחברה סולידרית לחברה אטומה, הנוטשת את החלשים בכל החזיתות. אם לא יחולו שינויים נועזים במדיניות הכלכלית והחברתית בתחום שוק העבודה והשכר, בתחום ההשכלה ומערכת החינוך ובמדיניות המיסוי המעוותת, ואם לא תינקט לאלתר העדפה מתקנת להקטנת הפערים ומדיניות מכוונת של חלוקה מחדש של נכסי המדינה, אנו צפויים לקטסטרופה של ממש בתוך שמונה עד עשר שנים.

המלצתנו היא כי בכנסת ה-‎16 ובממשלה הבאה יוקם צוות מקצועי שיגבש "תוכנית לאומית לצמצום פערים", שתתפרס עד שנת ‎2010 ושתקבע יעדים מדויקים ככל האפשר בעבור כל ממשלה, במטרה לנטרל את הפצצה החברתית שבתוך שמונה שנים עלולה לפורר את החברה ואת הדמוקרטיה בישראל.


בשם חברי לוועדת החקירה ובשמי אני מודה לכל החוקרים, לאנשי המקצוע, לבעלי התפקידים ולארגונים החברתיים שסייעו לנו לגבש דוח זה. שמותיהם מפורסמים בסוף הדוח.

בתודה, ובתקווה למהפך חברתי.

חה"כ רן כהן, היו"ר.


דוח זה הינו תקציר המסכם את עבודת ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא הפערים החברתיים בישראל ברבעון האחרון של שנת ‎2001 ובמחצית הראשונה של ‎2002.
בתקופה זו עסקה הוועדה בתיאור הפערים הקיימים היום בחברה הישראלית והתפתחותם בשני העשורים האחרונים, ובאיתור הגורמים והסיבות להיווצרות פערים אלה.
כמו כן עסקה הוועדה בעוני בישראל, בגורמים לעוני ובמאפייני האוכלוסייה הענייה.
הוועדה ערכה ‎26 ישיבות וחמישה סיורים להכרת בעיות האופייניות למגזרי אוכלוסייה שונים.

בכוונת הוועדה היה להקדיש את החלק השני של עבודתה לגיבוש המלצות למדיניות לאור ממצאים אלה, ולהציג את המלצותיה ב"תוכנית לאומית לצמצום הפערים החברתיים". התוכנית היתה אמורה להציע צעדים שיש לנקוט בכל שנה ושנה עד סוף העשור, בליווי אמצעי מעקב ופיקוח על יישום ההמלצות.
הוועדה סבורה שצעדים אלה נדרשים לאור ההתעלמות מהמלצותיהן של שתי ועדות בנושא החברתי-כלכלי שהוקמו בשנים האחרונות על-ידי גורמים ממשלתיים (על המלצותיהן של ועדות אלה ועל גורלן, ראה נספח של הדוח המלא שיפורסם בקרוב).

הוועדה ממליצה לכנסת ה-‎16 לכונן ועדה מיוחדת לגיבוש המלצות הנובעות מממצאים אלה, שיהיו "תוכנית לאומית לצמצום הפערים החברתיים".
הערות:
‎1. בדוח נעשה מאמץ להציג בכל נושא את הנתונים העדכניים ביותר שהיו בעת כתיבתו.
עם זאת, מצאנו לנכון לציין גם נתונים משנים קודמות שיש בהם כדי להאיר את נושא הפערים, וכך, למרות ההתרחשויות שחלו בזירה הציבורית והפוליטית במהלך עבודת הוועדה ובעת כתיבת הדוח, כגון קיצוצים בתקציב המדינה, מינוי הוועדה לרפורמה במס הכנסה (ועדת רבינוביץ'), יוצגו בדוח גם נתונים וממצאי מחקרים שאינם עדכניים ביותר, שכן הוועדה ביקשה לסרטט תמונת התפתחות ומגמות של שני עשורים.
‎2. נעשה מאמץ להציג בדוח נתונים בני-השוואה, אולם ריבוי העדים שהשתמשו בהגדרות שונות ובמדדים שונים, מגוון המקורות והשינויים שנעשו במהלך השנים באופן המדידה של אותו משתנה ובהגדרת האוכלוסייה הנחקרת חייבו הצגת נתונים שהשוואה מלאה ביניהם לא תמיד מתאפשרת.
‎3. נושא הפערים החברתיים הינו רחב ומקיף תחומים רבים. נושאים מסוימים, כגון פערים בצריכה, פערים ברכישת השכלה גבוהה ותרומת המכללות לנגישות להשכלה גבוהה, השפעת הגלובליזציה על שוק העבודה, תשלומי ההעברה והאפשרות שהם יוצרים "מלכודת עוני" ועוד זכו לדיון בדוח על סמך מחקרים ונתונים נוספים על אלה שהוצגו בדיוני הוועדה.
‎4. הוועדה רואה את תפקידה לא רק בהצגת ממצאים ובגיבוש מסקנות, אלא ביצירת תהליך מתמשך של בחינה וחקירה בנושא הפערים החברתיים. על כן יוצגו בסוף הדוח דוגמאות לנושאים שראויים לדיון ציבורי מתמשך.

עיקרי הממצאים

הממצאים המרכזיים של הוועדה מלמדים על חומרת הפערים בישראל: ניכרת מגמה עקבית של הרחבת הפערים בהכנסה הכלכלית (לפני תשלומי העברה ומסים) ב-20 השנים האחרונות לצד פערים בכל תחום שנבדק: פערים בהכנסה הפנויה לאחר תשלומי העברה ומסים, פערי רכוש והון, פערי שכר, פערים בצריכה, פער דיגיטלי, פערים בנגישות לשירותים חברתיים, פערים בחינוך ובהשכלה ועוד.

יצוין כי התופעה של התרחבות הפערים החברתיים בשני העשורים האחרונים מאפיינת גם מדינות מפותחות רבות, ואינה ייחודית לישראל. תופעה זו מוסברת בעיקר בהאצת תהליך הגלובליזציה ובהשפעות המהפכה הטכנולוגית והתקשורתית. עם זאת, בישראל חריפה המגמה של התרחבות הפערים יותר מאשר במדינות מערביות אחרות. ישראל מדורגת כיום במקום השני בעולם המערבי בגודל הפערים בהכנסה ובתחולת העוני.

לכאורה קיימים בישראל תנאים שהיו אמורים להחליש את המגמה של התרחבות הפערים: האידיאולוגיה השוויונית שרווחה בדור מייסדי המדינה, הגדרת ישראל כאחת המדינות השוויוניות בשנות ה-60, היותה מדינה צעירה מכדי לאפשר צבירת עושר במשך דורות, שיעור נמוך של קשישים בהשוואה לארצות המערב ומעורבות גבוהה יחסית של המדינה בכלכלה. מהו אפוא ההסבר לפערים המתרחבים והולכים בישראל בהשוואה למדינות המערב?

ההסברים לפער החברתי ולעוני בישראל קשורים למדדים נוספים, שגם בהם מצבה של ישראל חמור בהשוואה למדינות המפותחות: שיעורי צמיחה נמוכים בתוצר לנפש, שיעור נמוך של השתתפות גברים בכוח העבודה, שיעורי אבטלה גבוהים מול שיעור גבוה (מקום שני) של עובדים זרים בכוח העבודה האזרחי, פערים גבוהים בחינוך, שיעור ילודה גבוה דווקא בקרב משפחות שאינן משתתפות בכוח העבודה, השקעות נמוכות יחסית בתשתית הכבישים והרכבות, אי-מיסוי של רווחי הון ועזבונות בניגוד לנהוג במדינות המערב ועוד.

הוועדה טוענת כי ממצאים קשים ומצטברים אלה דנים את החברה הישראלית למלכודת פערים אכזרית, מתמדת ומתרחבת.

הוועדה סבורה שהכלים הנהוגים היום לשם צמצום הפערים הכלכליים ותחולת העוני, תשלומי העברה ומיסוי על עבודה , הגיעו למימדים עצומים שבלי שינוי קיצוני במדיניות הם יקרסו תוך מספר שנים:
* המיסוי הגבוה על עבודה מתקרב לגבול התמרוץ השלילי לעבודה, בעוד אי מיסוי מקביל של רווחי הון וריבית מחריף את העיוותים.
* התקציב לשירותים חברתיים, הכולל חינוך, בריאות, שיכון וקליטה, וכן קצבאות הביטוח הלאומי, כחלק מתקציב המדינה ללא החזר חובות, גדל ב-20 השנים האחרונות משיעור של -28% מתקציב המדינה לשיעור של 54% ממנו. משקל הגמלאות בתוך סך ההוצאות לשירותים החברתיים עלה בקצב ממוצע של 6% בשנה, ובתוך אלה הגידול בהבטחת ההכנסה הוא החד ביותר.
* האפקטיביות של הגמלאות בצמצום הפערים ובתחולת העוני נשחקת ככל שהעוני מתרחב ומעמיק ונדרשים יותר ויותר משאבים. ההוצאה על תשלומי ההעברה גבוהה יותר מההוצאה הציבורית על ביטחון, על חינוך ועל בריאות (כל אחד לחוד). למרות זאת הפערים ממשיכים ואף מתרחבים.

המסקנה היא שנדרשים כלים רדיקליים ואחרים לטיפול בפערים ובעוני.

היעד אותו מבקשת הוועדה להשיג: צמצום הפערים בהכנסה הכלכלית. הזירה העיקרית שבה יש לפעול לצמצום הפערים בהכנסה הכלכלית היא: שוק העבודה והרחבת ההשכלה והחינוך.

האמצעים: הגדלת ההשתתפות בכוח העבודה וחיזוק איכות ההון האנושי כאמצעי להגברת הפריון. חשיבות מיוחדת יוחסה בדיוני הוועדה להשקעה בהון האנושי , כלומר, בחינוך ובהשכלה , כאמצעי לצמיחה, וכך- להגברת תעסוקה ולצמצום הפערים ע"י העלאת ההכנסה מעבודה , זאת, לאור הקשר הגבוה בין רמת ההשכלה לבין השתתפות בכוח העבודה וגובה השכר. הועדה מצאה שפערי ההשכלה בישראל הם בין הגבוהים בעולם, ומזהירה מפני השלכות פערים אלה על פערי ההכנסה כאשר בוגרי מערכת החינוך יתחרו ביניהם בשוק העבודה.

למרות החשיבות הגבוהה של צמצום הפערים בהשכלה והעלאת ההישגים ואיכות ההשכלה של תלמידי ישראל, מדגישה הועדה, שבטווח הקרוב הדרכים המרכזיות להגדלת ההשתתפות בכוח העבודה ולהגברת הפריון הן אלה שהוזכרו למעלה כהסבר להרחבת הפערים: צמצום מספר העובדים הזרים, בעיקר בענפים שבהם הם מתחרים בכוח אדם ישראלי,השקעות בתשתיות בכלל ובתשתיות תחבורה בפרט, העלאת המיסוי על רווחי הון,ריבית ועזבונות על חשבון הורדת המיסוי על עבודה, ועוד.


תקציר ממצאי הוועדה יוצג בסדר שלהלן:

א. תמונת המצב
· נתונים על גובה הפער היום ובשני העשורים האחרונים בהכנסה הכלכלית, בהכנסה הפנויה, בשכר, ברכוש, בהון ובצריכה.
· נתונים על תחולת העוני, תיאור האוכלוסייה הענייה והגורמים האישיים והדמוגרפיים לעוני.

ב. ניתוח התחומים השונים
· תשלומי ההעברה ומערכת המס כאמצעים למיתון הגידול בפערים ובתחולת העוני.
· שוק העבודה - הזירה המרכזית לגידול התוצר ולצמצום הפערים החברתיים.
· השירותים החברתיים ותפקידם בצמצום הפערים.
· מערכת החינוך כגורם להנצחת הפערים או לצמצומם לאורך זמן.

ג. דיון
· משקל החינוך וההשכלה בצמצום הפערים בהשוואה לגורמים אחרים המשפיעים על גודל הפערים.
· נושאי חקירה נוספים.


‎1.1. הפער החברתי
המונח "פער חברתי" עניינו אי-שוויון בין בני-אדם בממדים רבים ומגוונים, ובהם תכונות וכשרים ביולוגיים לצד מאפיינים בעלי אופי כלכלי-חברתי-תרבותי כגון רמת הכנסה, ערך נכסים, רמת השכלה במדד של שנות לימוד, וגם עמדות, אמונות, מודעות לקיומם של שירותים כמו בריאות, חינוך וביטחון ותפיסת זמינותם, רווחה תרבותית, שאיפות בתחום התעסוקה והרווחה הכלכלית, מידת הביטחון ביכולת האישית ועוד.

מושג הפער החברתי, בהיותו קשור לאי-שוויון, מתקשר למושגים של צדק ואי-צדק, שהם מושגים סובייקטיביים במהותם, וקשורים לתפיסות ולאמונות חברתיות. מכאן שהניסיון לטפל במכלול ההיבטים של פערים חברתיים הוא מורכב ומחייב פשרה, שמשמעותה התמקדות בפרמטרים הניתנים למדידה.

הוועדה מצאה כי הפערים במדינת ישראל בתום העשור האחרון של המאה ה-‎20 ובתחילת האלף השלישי הם מהגדולים בעולם המערבי בכל תחום שנבדק:

‎1.2. פערים בהכנסה הכלכלית‎11
מדינת ישראל מדורגת במקום השני בין המדינות בעולם המערבי (אחרי ארצות-הברית) באי-שוויון כלכלי. בשנות ה-‎60 נתפסה ישראל כאחת המדינות השוויוניות ביותר, אך בשנות ה-‎80 וה-‎90 התרחב הפער הכלכלי בתוכה.
בשנת ‎2001 היה מדד ג'יני‎12 לאי-שוויון בהכנסה הכלכלית של המשפחות בישראל ‎0.53. בשנת ‎1979 היה מדד ג'יני ‎0.43, כלומר בשני העשורים האחרונים חלה עלייה של כ-‎23% באי-שוויון בהכנסה הכלכלית בישראל.

ב-‎2001 עלה מדד האי-שוויון ב-‎3.7% בהשוואה לשנת ‎2000. ההסבר ב"דוח העוני"‎13 לעלייה באי-שוויון בשנה האחרונה הוא בהתרחבות ממדי האבטלה בישראל, ולא בהעמקת פערי השכר.

בשנת ‎2001 היתה ההכנסה ברוטו של משק-בית בעשירון העליון גדולה פי ‎22.1 מזו של משק-בית בעשירון התחתון‎14.

בשנת ‎2001 היה חלקו של העשירון העליון בסך ההכנסה הכלכלית ‎35.5%, גדול מזה של כל שבעת העשירונים התחתונים גם יחד.

תופעה קוטבית וחריפה יותר היא ההכנסה הנוסקת של המאיון העליון, ‎32,000 משפחות בישראל, הפותחת פער תהומי לעומת כל האחרים.

‎1.3. פערים בשכר
הנתונים על השכר מתקבלים משני מקורות שונים:
‎1. סקר הכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המבוסס על דיווח עצמי של מדגם מרואיינים.
‎2. דיווח של מעסיקים למוסד לביטוח לאומי לצורך תשלום מס.

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת ‎2001
· בשנת ‎2001 היתה ההכנסה הכספית הממוצעת (ברוטו) של משקי-הבית בישראל שבראשם עובד שכיר ‎13,730 ש"ח. אחרי תשלומי חובה היתה ההכנסה הממוצעת (נטו) - ‎10,340 ש"ח.
· ההכנסה נטו לנפש סטנדרטית היתה ‎3,510 ש"ח בחודש.
· ההכנסה ברוטו למשק-בית בעשירון העליון - ‎39,130 ש"ח, גבוהה פי ‎12.1 מההכנסה בעשירון התחתון
(‎3,225 ש"ח), ומדד ג'יני לאי-שוויון בהכנסות ברוטו של משקי-בית שראשם עובד שכיר הוא ‎0.384.
· ההכנסה נטו למשק-בית בעשירון העליון גבוהה פי ‎8.4 מההכנסה בעשירון התחתון (‎24,650 ש"ח בעשירון העליון לעומת ‎2,930 ש"ח בעשירון התחתון).
· ההכנסה הממוצעת לשעת עבודה של גבר שכיר, ‎44.5 ש"ח, היתה גבוהה ב-‎2001 פי ‎1.3 מזו של אשה שכירה - ‎35.2 ש"ח‎15.

נתוני המוסד לביטוח לאומי לשנת ‎1998
· נתוני המוסד לביטוח לאומי לשנת ‎1998, המתייחסים לשכר של משפחות עובדים, מלמדים על פערים גדולים יותר: משפחת עובדים בעשירון העליון משתכרת ברוטו פי ‎19.7 יותר ממשפחה בעשירון התחתון. מדד ג'יני על-פי נתונים אלה הוא ‎0.4716.


רמת הפער בשכר הנתפסת כלגיטימית בישראל
במחקר מדגמי בקרב יהודים המשתייכים לכוח העבודה התבקשו המרואיינים לומר מהו השכר הראוי לדעתם לבעלי תשעה מקצועות שהוצגו בשאלון. נמצא שפער ההכנסות המרבי הנתפס כראוי הוא בין בעל מפעל גדול לבין פועל לא מקצועי. פער ההכנסות המרבי שנתפס כראוי ביניהם, לדעת המרואיינים, הוא פי שישה‎17.
כאמור, הפער הקיים גדול בהרבה.

‎1.4. פערים בהכנסה הפנויה
המסים ותשלומי העברה מצמצמים את הפערים בין עשירוני ההכנסה.

בשנת ‎2001 היתה ההכנסה הפנויה של משק-בית בעשירון העליון גבוהה פי ‎15.6 מזו של משק-בית בעשירון התחתון‎18.


* במקור: סקירות שנתיות של המוסד לביטוח לאומי. בשנים 1986 ו - 1987 היו טעויות במקור
ההכנסות, ולכן הושמטו השנים האלה מחישובי הביטוח הלאומי. עד 1999 כוללים הנתונים גם את
מזרח ירושלים.

חלקו של העשירון העליון היה ‎26.1% בסך ההכנסה הפנויה ב-‎2001, שיעור גבוה מזה של כל חמשת העשירונים התחתונים גם יחד .
בהשוואה לעלייה החדה בפערים בהכנסה הכלכלית, הפערים בהכנסה הפנויה יציבים יותר לאורך זמן. מדד ג'יני לפערים בהכנסה הפנויה, כלומר בהכנסה לאחר מסים ותשלומי העברה, היה ב-‎2001 0.36 (לעומת ‎0.53, הפער בהכנסה הכלכלית).
בשנת ‎1979 היה מדד ג'יני לאי-שוויון בהכנסה הפנויה כ-‎0.32, ועד ‎2001 הוא עלה בכ-‎12.5%.
ישראל מדורגת במקום השני בין המדינות המתועשות גם מבחינת גודל האי-שוויון בחלוקת ההכנסה הפנויה.


‎1.5. פערי רכוש והון
אין בישראל מידע מלא ומקיף על התחלקות הרכוש וההון, מאחר שאין מיסוי של ההכנסות מהם. ניתוח סקר הוצאות משקי-בית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המבוסס על דיווח המרואיינים בתשובה לשאלת הסוקר (‎1997), מלמד שהפער בהכנסות מהון גדול בהרבה מהפער בהכנסות מעבודה. ‎81% מההכנסות מריבית ומדיבידנד מרוכזים בידי ‎10% ממשקי-הבית, ורק ‎19% מאלה הם בידי ‎90% ממשקי-הבית. ההכנסה של כל אחד מתשעת העשירונים האחרים מריבית ומדיבידנד נמוכה מחלקו באוכלוסייה.

על-פי נתוני מערכת המס במדינות במדינות ה-‎OECD19, 77% מההכנסות מהון מרוכזים בידי העשירון העליון. חלקו של העשירון העליון בישראל בהיקף ההכנסות מהון גדול ביותר מפי ‎81 מחלקו של העשירון התחתון. ב"תרגיל מחשבתי" אמד ד"ר מומי דהן בישיבת הוועדה את התחלקות הרכוש וההון בישראל בין העשירונים. תוצאות אומדן זה בתרשים שלהלן:


‎1.6. פערים בצריכה
סקר הוצאות משק-הבית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמד שההוצאה הממוצעת למשק-בית על סל מצרכים ושירותים הסתכמה בשנת ‎2001 ב-‎10,045 ש"ח לחודש. בחמישון התחתון, כלומר בשני העשירונים הנמוכים ביותר, היתה ההוצאה ממוצעת לתצרוכת ‎6,068 ש"ח לחודש, ובחמישון העליון פי ‎2.5 - 15,263 ש"ח לחודש.

הפערים בסעיפי התצרוכת השונים
החמישון העליון מוציא על מוצרים בסיסיים כמו מזון, פירות וירקות, הלבשה והנעלה פי ‎1.4 ופי ‎1.7 בהתאמה מהחמישון התחתון, פער קטן יחסית לסעיפים האחרים. שלושת התחומים הללו הם כ-‎29% מהרכב סל הצריכה של החמישון התחתון, ורק ‎16% מהרכב הסל של החמישון העליון. משמעות ההבדלים בחלקם של סעיפי היסוד בסל הצריכה היא שעליית המחירים בסעיפים אלה פוגעת יותר בשכבות החלשות.

פערים גדולים נמצאו בסעיפי השירותים החברתיים: ההוצאה על בריאות של משק-בית בחמישון העליון גדולה פי ‎3.5 מזו של החמישון התחתון (‎849 ש"ח בחודש בחמישון העליון לעומת ‎241 ש"ח בחודש בחמישון התחתון)‎20; ההוצאה בסעיף החינוך, התרבות והבידור - פי ‎3.1
(‎2,127 ש"ח בחודש לעומת ‎686 ש"ח בחודש) ובסעיפי התחבורה והתקשורת - פי ‎4.8. יש לציין שאין הבדל גדול בין חמישוני ההכנסה השונים בנתח של הוצאות הבריאות והחינוך בסל הצריכה הכולל: בריאות - ‎4% מהרכב הסל של החמישון התחתון ו-‎5.6% מזה של החמישון העליון, וחינוך, תרבות ובידור: ‎11.3% לעומת ‎13.9% בכל אחד מהחמישונים בהתאמה. נתון זה סותר את הטענה כאילו ההבדלים בין השכבות החברתיות בהשקעה בחינוך ובתרבות או בבריאות נובעים מסדרי עדיפויות שונים. העובדה שהנתח של ההוצאה בסעיפים אלה בחמישון התחתון דומה לזה של החמישון העליון מלמדת שההבדלים בגובה ההשקעה של השכבות החברתיות השונות בתחומים אלה נובע מהפערים בסך- כל ההכנסה ובאפשרויות הכלכליות ולא מסדרי עדיפויות שונים.

ההוצאות לתצרוכת לפי חמישוני הכנסה, נטו לנפש סטנדרטית, ש"ח בחודש למשק-בית ב-‎2001


חמישונים
סך-הכול

‎5
‎4
‎3
‎2
‎1
 
עליון



תחתון
 
 
‎2.66
‎3.02
‎3.33
‎3.62
‎3.96
‎3.32
מספר נפשות במשק-בית
‎1.53
‎1.45
‎1.35
‎1.04
‎0.52
‎1.18
מספר מפרנסים במשק-בית
‎15,263
‎11,414
‎9,553
‎7,930
‎6,068
‎10,045
הוצאות לתצרוכת - סה"כ
‎1,616
‎1,420
‎1,341
‎1,233
‎1,159
‎1,354
מזון (ללא ירקות ופירות)
‎386
‎353
‎351
‎333
‎325
‎349
ירקות ופירות
‎3,081
‎2,546
‎2,283
‎1,991
‎1,392
‎2,258
דיור
‎1,489.30
‎1,024.60
‎837.1
‎701.9
‎599.4
‎930.3
אחזקת הדירה ומשק-הבית
‎775
‎515
‎468
‎373
‎315
‎489
ריהוט וציוד לבית
‎441
‎346
‎285
‎275
‎259
‎321
הלבשה והנעלה
‎849
‎578
‎438
‎370
‎241
‎495
בריאות
‎2,127
‎1,636
‎1,280
‎1,026
‎686
‎1,351
חינוך, תרבות ובידור
‎3,797
‎2,459
‎1,803
‎1,251
‎795
‎2,021
תחבורה ותקשורת
‎703
‎536
‎468
‎376
‎296
‎476
מוצרים ושירותים אחרים
* מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר הוצאות המשפחה ‎2001, הודעה לעיתונות מ-‎2 בספטמבר ‎2002.
הנתונים הוצגו לפי חמישונים.

בדיקת הפערים בבעלות על מוצרים בני-קיימא העלתה שהפערים בין העשירון העליון והעשירון התחתון בשיעור משקי-הבית שבבעלותם מקרר, מכונת כביסה, טלוויזיה וקו טלפון אחד הם קטנים יחסית.

‎1.7. הפער הדיגיטלי
הפער הדיגיטלי הוא הפער בחשיפה לעולם המחשבים. אי-שוויון במשאבים החברתיים-כלכליים הוא אחת הסיבות לפער הדיגיטלי (לצד שמרנות, חשש מטכנולוגיה, חוסר עניין ועוד). מצד שני, הפער הדיגיטלי עצמו גורם להחרפת האי-שוויון החברתי-כלכלי. לשכבות המבוססות נגישות רבה יותר לעולם המחשבים, וזו מקנה להם יתרון יחסי בעולם ההשכלה, הידע, התרבות והתעסוקה.
בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתבטא הפער הדיגיטלי בבעלות על מחשב ובמנוי לאינטרנט.

נתוני הפער הדיגיטלי, ‎2001:

פער בין עשירון עליון לתחתון
עשירון עליון
עשירון שביעי
עשירון רביעי
עשירון תחתון
 שיעור משקי-הבית שבבעלותם:
כמעט פי ‎3
‎70.1%
‎53.9%
‎46.7%
‎23.4%
מחשב ביתי
סה"כ: ‎49.9%
כמעט פי ‎20
‎49.8%
‎26.3%
‎14.6%
‎2.5%
מנוי לאינטרנט
סה"כ: ‎22.5%
* מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר הוצאות המשפחה ‎2001, הודעה לעיתונות מ-‎2 בספטמבר ‎2002.

הפער בין העשירון העליון לעשירון התחתון בשיעור הבעלות על מחשב הוא כמעט פי שלושה (לא נבדקו רמת השדרוג של המחשב והתוכנות הקיימות) ובשיעור המנויים לאינטרנט הוא כמעט פי ‎20.

סיכום:
גודל הפערים בין העשירון העליון לעשירון התחתון בתחומים השונים ( מסודר לפי גודל הפער):
* פערי רכוש והון: פי 81.
* הכנסה כלכלית, לפני תשלומי העברה ומסים (2001): פי 22.1.
* הכנסה פנויה, לאחר תשלומי העברה ומסים (2001): פי 15.6.
* פערי שכר ברוטו של משפחות ב-1998 לפי המוסד לביטוח לאומי: פי 20.
* פערי שכר ברוטו של יחידים ב-2001 לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: פי 12; נטו - פי שמונה.
* פער דיגיטלי 2001: אינטרנט - כמעט פי 20; מחשבים - פי שלושה.

גודל הפערים בין החמישון העליון לחמישון התחתון בתחומים השונים
* פערים בצריכה (2001): פי 2.5
* פער בהוצאה פרטית לבריאות: פי 3.5.
* פער בהוצאה פרטית לחינוך, תרבות ובידור: פי 3.1.

על-פי הגישה היחסית, המקובלת בישראל, עוני הוא תופעה של מצוקה יחסית, שיש להעריכה בזיקה לרמת החיים הטיפוסית לחברה: משפחה נחשבת ענייה לא כאשר אין ביכולתה לרכוש סל מוצרים בסיסי כלשהו הדרוש לקיומה, אלא כאשר תנאי חייה ירודים במידה ניכרת מתנאי החיים האופייניים לחברה כולה.

קו העוני מוגדר כרמת ההכנסה השווה ל-‎50% מההכנסה הפנויה החציונית‎21 (הגדרה זו מקובלת ברוב מדינות העולם).

על-פי הגדרה זו, עלייה בהכנסה הכללית במשק משמעותה עלייה בקו העוני.


על-פי נתוני המוסד לביטוח לאומי, בשנת ‎2001 חיו בישראל מיליון ו-‎169,000 בני-אדם מתחת לקו העוני, ובהם ‎531,000 ילדים.

תחולת העוני בשנת ‎2001 (לא כולל ערביי מזרח ירושלים)
אחרי תשלומי העברה ומסים
לפני תשלומי העברה ומסים
 
‎17.7%
‎33.7%
משפחות
‎19.6%
‎32.6%
נפשות
‎26.9%
‎38.5%
ילדים
* מקור: המוסד לביטוח לאומי, מינהל המחקר והתכנון, מגמות שינוי
בממדי העוני ובאי-שוויון בהתחלקות ההכנסות במשק-הבית - ‎2001
("דוח העוני" ‎2001, לא כולל ערביי מזרח ירושלים)

נתונים אלה אינם משקפים את הפגיעה בשכבות החלשות בעקבות החלטות הממשלה על הקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי.

בדומה למקומה של ישראל בגודל הפערים בהכנסות, גם בתחולת העוני מדורגת ישראל במקום השני, אחרי ארצות-הברית ולפני מדינות רבות במערב.

ב ‎20 השנים האחרונות קיימת מגמה של התרחבות קלה, על פני השנים, בתחולת העוני ברוטו, לפני תשלומי העברה ומסים (מכ-‎27% מהמשפחות בשנת ‎1979 עד ‎33.7% בשנת ‎2001).
בתחולת העוני נטו, שהגיעה בשנת ‎2001 לשיעור של ‎17.7% אחרי תשלומי העברה ומסים, אין מגמה אחידה של עלייה או של ירידה, אלא תנודתיות קלה על פני השנים.
הנתונים לשנת ‎2002 יופיעו רק בעוד כשנה.

התמשכות המיתון והעמקת האבטלה, לצד הקיצוצים בגובה קצבאות המוסד לביטוח לאומי והחמרת הקריטריונים לזכאות בעקבות חוק ההסדרים לשנת ‎2002, תוכנית החירום הכלכלית לשנים ‎2002-2003 שנכנסה לתוקפה בחודש יולי ‎2002, והצעת חוק ההסדרים לשנת ‎200322, מחמירות מאוד את מצבן של הקבוצות החלשות באוכלוסייה. הדיווחים על גידול במספר הנזקקים לשירותי העמותות הדואגות לאספקת מזון, על חיילים הנמנעים מלצאת הביתה בסופי-שבוע, על תלמידים הנאלצים להפסיד ימי לימוד בגלל מחסור בדמי נסיעה או בספרי לימוד או בשל הצורך לעזור בפרנסת המשפחה, כל אלה מעוררים תחושה שהמציאות הולכת ומחמירה. לא רק שיש גידול בתחולת העוני, אלא דומה שהעוני מעמיק וכבר מדובר בעוני שאינו רק יחסי, אלא ברעב של ממש, בהעדר קורת-גג, במחסור בציוד למידה בסיסי ועוד. ב"דוח העוני" האחרון מדווח המוסד לביטוח לאומי על עלייה במדד פער העוני‎23, שמשמעותה היא שהעניים נעשו "יותר עניים". בשנת ‎2001 פחתה ההכנסה הכלכלית הממוצעת של העניים ב-‎10%, ומדד פער העוני לפי ההכנסה הכלכלית עלה ב-‎8%.

הנתונים המתייחסים לשנים קודמות במסמך זה הם מתונים יחסית למציאות היום.

המוסד לביטוח לאומי פירסם במסגרת "דוח העוני" האחרון אומדנים להשפעת חלק מהפגיעות בקצבאותיו על ממדי העוני הצפויים ב-‎2003. לפי אומדן זה יגדל מספר העניים למיליון ו-‎292,000, ובהם ‎605,000 ילדים, תוספת צפויה של ‎74,000 ילדים עניים.

בתחולת העוני בהכנסה הפנויה צפויה עלייה לשיעור של ‎19.1%, 343,000 משפחות, תוספת של ‎25,000 משפחות בהשוואה ל-‎200124.


‎2.1. אפיון המשפחות העניות

תחולת העוני בקרב משפחות בכלל האוכלוסייה ובקבוצות אוכלוסייה שונות בשנת ‎2001, לפני ואחרי תשלומי העברה ומסים

שיעור הירידה בתחולת העוני לאחר תשלום העברה ומסים
הכנסה אחרי תשלומי העברה ומסים
הכנסה לפני תשלומי העברה ומסים

‎47.4%
‎17.7%
‎33.7%
סך-כל האוכלוסייה



 
‎62.7%
‎22.5%
‎60.2%
ראש משפחה קשיש
‎33.4%
‎20.2%
‎30.3%
משפחות עם ילדים
‎35.8%
‎15.9%
‎24.7%
‎1-3 ילדים
‎28.2%
‎43.5%
‎60.6%
‎4 ילדים או יותר
‎33.3%
‎59.9%
‎89.9%
ראש משפחה בגיל העבודה ולא עובד
‎46.5%
‎16.9%
‎31.6%
משפחות עם מפרנס אחד
‎45.0%
‎2.3%
‎4.2%
משפחות עם שני מפרנסים
‎49.1%
‎8.7%
‎17.2%
ראש משפחה שכיר
‎19.8%
‎10.7%
‎13.3%
ראש משפחה עצמאי
‎61.7%
‎17.1%
‎44.6%
עולים (משנת ‎1990)
‎24.6%
‎41.3%
‎54.7%
לא יהודים
‎54.6%
‎25.3%
‎55.6%
משפחות חד-הוריות

(בהדגשה: קבוצות שבהן תחולת העוני גבוהה בהשוואה לכלל האוכלוסייה).
* מקור: המוסד לביטוח לאומי, מינהל המחקר והתכנון, מגמות שינוי בממדי העוני ובאי-שוויון בהתחלקות ההכנסות במשק-הבית - ‎2001 ("דוח העוני" ‎2001, לא כולל ערביי מזרח ירושלים)


‎2.2. משתני הרקע האישי הגורמים לעוני
במחקר שנערך בבנק ישראל על-ידי קרנית פלוג וניצה קסיר (קלינר)‎25 נותחו נתוני ‎1999, ונמצא שבין הגורמים לעוני גם לאחר תשלומי ההעברה - מספר גדול של ילדים, השכלה נמוכה של ראש משק-הבית והיותו בעל עיסוק לא מקצועי. עוד נמצא כי ההסתברות שקבוצות מסוימות, חרדים, עולים וערבים, תהיינה עניות גם לאחר תשלומי ההעברה הינה גבוהה גם בהשוואה לאחרים בעלי מאפייני רקע אישי זהים במונחי מספר הילדים, מספר שנות הלימוד ומספר המועסקים במשפחה. חרדים - כנראה בגלל אופיה של ההשכלה במגזר זה, שאינה רלוונטית לשוק העבודה;
עולים חדשים - בשל חוסר הרלוונטיות של עיסוקם, לצד קשיי שפה, ותק נמוך וקשיי קליטה;
ערבים - בשל היותם מופלים לרעה בשוק העבודה, הן בשכר והן באופציות התעסוקה העומדות בפניהם.
לעומת זאת, הקבוצות שבהן נמצאה רק הסתברות נמוכה לעוני הן משפחות שבהן יותר ממפרנס אחד, משפחות שבהן ראש משק-הבית הוא ממוצא אירופה-אמריקה (בהשוואה לילידי הארץ) וכן משפחות שבהן ראש משק-הבית קשיש ומשפחות חד-הוריות (ממצא המלמד, לדעת החוקרות, על האפקטיביות של קצבאות הזקנה והשלמת ההכנסה בשנת ‎1999 בהוצאת חלק נכבד מהקשישים ומהמשפחות החד-הוריות אל מחוץ למעגל העוני).
ההטבות שניתנו בשנת ‎1999 למגורים באזור פיתוח א' סייעו אף הן לחלץ את התושבים שם מעוני (ההסתברות שתושבי אזור פיתוח ב' יהיו עניים גבוהה יותר).
הקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי ובהטבות הנלוות אליהן עלול להחמיר את מצבן של משפחות וקבוצות אוכלוסייה אלה.
העדר תעסוקה הינו הגורם המרכזי לעוני, ואילו קיומו של יותר ממפרנס אחד במשפחה כמעט מבטיח שזו תחיה מעל קו העוני.

תשלומי העברה ומערכת המס מצמצמים את הפערים הכלכליים ומורידים את תחולת העוני‎26.


‎3.1. תשלומי העברה
תשלומי העברה הם כל התשלומים שאינם ניתנים בתמורה לפעולה כלכלית של המקבל אותם ושאין בהם תרומה לייצור. לדוגמה: תשלומי סעד, קצבאות אבטלה, פנסיה לקשישים וכדומה.

בשנים ‎1980-2000 היה גידול ריאלי ממוצע של ‎6% בשנה בתשלום הגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי, שהגיע ל-‎45.481 מיליארד ש"ח בשנת ‎2001, לעומת ‎7.978 מיליארד בשנת ‎1980, מתוקנים למחירי ‎2001, כלומר גידול פי ‎5.727. הגידול מוסבר על-ידי גידול האוכלוסייה, שינוי ההרכב הדמוגרפי, עליית השכר הממוצע, חקיקה מיוחדת וגידול בהיקף האבטלה.

כ-‎62% מתשלומי הגמלאות מגיעים לארבעת העשירונים התחתונים‎28.

הגידול במספר מקבלי הגמלה להבטחת הכנסה ושיעור האבטלה
בשנות ה-‎80 היתה יציבות במספר מקבלי גמלת הבטחת ההכנסה. מסוף שנות ה-‎80 ובמהלך שנות ה-‎90 גדל מספרם באוכלוסיית גיל העבודה פי ‎4.5 בקירוב, מ- ‎30,820 משפחות ב-‎1990 ל-‎141,840 משפחות ב-‎2001. יש לציין שבשנים ‎1992-1996 , עם הירידה ההדרגתית בשיעור האבטלה, הסתמנה יציבות במספר מקבלי הבטחת ההכנסה בקרב הוותיקים. הגידול במספר מקבלי הגמלה התחדש ב-‎1997, עם פרוץ משבר האבטלה הנוכחי ‎29.

תקציב השירותים החברתיים והעלייה במשקל הגמלאות
תקציב השירותים החברתיים (קצבאות הביטוח הלאומי, החינוך, הבריאות, הקליטה והשיכון) גדל משיעור של ‎28% מתקציב המדינה (ללא החזר חובות) בשנת ‎1980 ל-‎54% ממנו בשנת ‎2000, ומ-‎15% מהתוצר המקומי הגולמי (התמ"ג) ל-‎19% ממנו.

בתוך סך-כל ההוצאה לשירותים חברתיים גדל ב-‎20 השנים האחרונות משקל הגמלאות.
התרשים שלהלן מסרטט את הגידול בהוצאה על תשלומי ההעברה (=ביטוח סוציאלי וסעד) ב-‎20 השנים האחרונות. בשנת ‎1997 היתה ההוצאה על תשלומי ההעברה גבוהה יותר מההוצאה על הביטחון, מההוצאה על החינוך ומההוצאה על הבריאות.

שיעור ההוצאה על תשלומי העברה (= ביטוח סוציאלי וסעד) בהוצאה הציבורית,‎1997-1980

* מקור: דן בן -דוד (עורך), עדיפויות לאומיות בתחום הכלכלי-חברתי, נובמבר ‎2000.

לאורך זמן, עם התרחבות הפערים הכלכליים בקצב מהיר ולמרות מגמת הגידול הרציפה בתשלומי ההעברה ובחלקם בתקציב ובתוצר, נשחקת האפקטיביות של תשלומי ההעברה בצמצום האי-שוויון ובהורדת תחולת העוני.

בשנת ‎2001 עלתה רמת הקצבאות, ו-‎47.7% מהמשפחות נחלצו ממעגל העוני בעקבות תשלומי ההעברה ולאחר תשלום מסים. למרות הגידול בסכומים שהופנו לתשלומי ההעברה, גם ב-‎2001 היו ‎17.7% מהמשפחות עניות על-פי הכנסתן הפנויה, בדומה לשיעור המשפחות העניות בשנת ‎2000. שיעור ההיחלצות ממעגל העוני בשנים האחרונות נמוך בהשוואה לשיעור של ‎52%-64% שהצליחו מנגנונים אלה לחלץ ממעגל העוני במחצית הראשונה של שנות ה-‎80.
גם העלייה בגובה הגמלאות ב-‎2001, בהשוואה לשנת ‎2000, לא הקטינה את שיעור המשפחות העניות ולא הצליחה לבלום את הגידול בשיעור העניים והילדים העניים, גם לפי ההכנסה הפנויה לאחר קבלת הגמלאות ותשלום המסים.

הוועדה קובעת כי משמעותם של נתונים אלה היא שהגידול המואץ באוכלוסיית העוני והחילוץ החלקי והמצטמצם של הנפשות בכלל ושל הילדים בפרט ממעגל זה משאירים אוכלוסיות הולכות ומתרחבות ללא יכולת קיום מינימלית סבירה.


‎3.2. מערכת המס
בתחום החברתי פועלת מערכת המס בשני מישורים:
* מימון השירותים החברתיים שהמדינה מספקת לתושביה
מערכת המיסוי משמשת כלי לצמצום פערים חברתיים בכך שהיא מאפשרת לבעלי הכנסות נמוכות ליהנות משירותים שאין ביכולתם לרכוש.
* חלוקה מחדש של ההכנסות בין כלל תושבי המדינה
למבנה מערכת המס (שיטת המיסוי, סוגי ההכנסות הממוסות וגובה המס) השלכות מהותיות על חלוקת ההכנסות בין קבוצות האוכלוסייה השונות. שיטת מיסוי אחידה כמס גולגולת מרחיבה את הפערים בין בעלי האמצעים לחסרי האמצעים, ואילו שיטת מיסוי פרוגרסיבית‎30 פועלת לצמצומם.
השפעות חלוקתיות קשורות גם לסוגי ההכנסות הממוסות. למשל הפטור ממס על רוב ההכנסות מריבית ומרווחי הון בבורסה, שהעשירון העליון מחזיק בנתח משמעותי שלהן, מחזק את בעלי האמצעים ומשפיע על הרחבת הפערים החברתיים בישראל.

מערכת המיסוי היא כלי מרכזי להכוונת המשק. בעזרת המסים יכולה הממשלה לעודד פעילות כלכלית הנתפסת כרצויה למשק ולצמצם פעילויות שנתפסות כמזיקות (על-ידי הפיכתן לבלתי כדאיות כלכלית). לפעולות אלה השלכות חברתיות - המדינה יכולה, למשל, לגרום להעסקת פועלים זרים להיות יותר כדאית מהעסקת כוח-אדם ישראלי, ולהפך, לתת למובטלים ולמי שאינם משתתפים בכוח העבודה תמריץ לעבודה כנגד ההעדפה לקבל הבטחת הכנסה, לעודד הקמת מפעלים באזורים מוכי אבטלה וכדומה.

בעדותו בוועדה הבהיר פרופ' אבי בן-בסט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר ויו"ר הוועדה הציבורית לרפורמה במס (ועדת בן -בסט), כי מערכת המס הישראלית פועלת להרחבת הפערים החברתיים בשני ערוצים עיקריים‎31:
* מערכת המס בישראל יוצרת העדפה להשקעה בהון על פני השקעה בעבודה - חוקים כגון החוק לעידוד השקעות הון גורמים להעדפת השימוש בתשומת הון על פני תשומת עבודה. מדיניות זו מעודדת הקמת מפעלים עתירי הון על חשבון העסקה של עובדים.
* מערכת המס בישראל מיטיבה עם בעלי ההון ופוגעת באוכלוסייה שעיקר הכנסתה מעבודה - מערכת המס בישראל משיתה נטל כבד על ההכנסות מעבודה לעומת נטל קל על ההכנסות מהון. את הטענה כי חלוקה זו פועלת להרחבת פערי ההכנסה ולהגדלת האי-שוויון באוכלוסייה מסביר הנתון שעיקר ההכנסות מהון מרוכז בידי העשירון העליון (לדוגמה - ‎81% מההכנסות מריבית ומדיבידנד ו-‎50% מההכנסות מרנטה ומרכוש מרוכזים בידי העשירון העליון).

השוואת מערכת המס בישראל לזו של מדינות ה-‎OECD
* נטל המס על עובדים בשכבות הביניים כבד בישראל בהשוואה למדינות ה-‎OECD.
* מבנה מדרגות המס על עבודה בישראל חריג בהשוואה למדינות אחרות בכמה היבטים:
   - סף המס גבוה - נטל המס על בעלי ההכנסות הנמוכות בישראל נמוך בהשוואה למדינות ה-‎OECD.
   - העדר ריווח בין מדרגות המס בישראל- מדרגות המס השולי מטפסות בקצב מהיר כבר ברמות ההכנסה הבינוניות. במדינות ה-‎OECD העלייה בשיעור המס השולי אטית יותר.
   - השיעורים הגבוהים של המס השולי, המאפיינים את הכנסות הביניים, יורדים בקבוצת ההכנסות הגבוהות מ-‎60% ל-‎50%. תופעה זו מכונה "גבנון", והיא תוצאה של התקרות הקיימות לתשלומי דמי הביטוח הלאומי ולתשלומי דמי ביטוח הבריאות. במדינות ה-‎OECD אין גבנון דומה, ושיעור המס השולי בהן עולה ככל שעולה רמת ההכנסה.
   - חלק ניכר מההכנסות ההוניות המחויבות בתשלום מסים במדינות ה-‎OECD פטורות בישראל מחובת תשלום מסים.

שיעור המס השולי לפי רמת השכר בישראל וב-‎OECD


* מקור: המצגת של פרופ' בן -בסט בפני הוועדה.


שיעורי המס על עבודה ועל הון

עד ‎60%
הכנסות מעבודה
עד ‎50%
רווחי הון ממניות שאינן נסחרות בבורסה
‎50%
רווחי הון מנדל"ן
‎35%
ריבית על אג"ח צמודות
‎35%
רווחי הון מניירות ערך זרים
‎25%
דיבידנד
‎0%
ריבית מפיקדונות, מתוכניות חיסכון ומאג"ח נומינלי
‎0%
רווחי הון בבורסה
*מתוך המצגת של פרופ' בן-בסט בפני הוועדה.

לדברי פרופ' בן-בסט, רוב נכסי ההון בישראל מושקעים באפיקים שאינם ממוסים, כגון פיקדונות, תוכניות חיסכון והשקעות בורסאיות. משמעותו של נתון זה היא שרוב ציבור בעלי ההון אינו מחויב בתשלום מסים על הכנסותיו ההוניות.

שני אפיקי ההשקעה מהון ומריבית הפטורים ממס בישראל ממוסים במדינות ה-‎OECD בשיעורים שונים, המגיעים ל- ‎50% מיסוי ואף יותר.
המלצות ועדת בן-בסט עוררו התנגדות. בעיקר היתה ההתנגדות להמלצה להטיל מס על עזבונות ועל קרנות השתלמות.
בחודש פברואר ‎2002 התבקשה ועדת רבינוביץ' להציע תוכנית לרפורמה במס הכנסה שתהיה "ישימה". במקום מס של ‎25% על רווחי ההון השונים שהציעה ועדת בן-בסט, הסתפקה ועדת רבינוביץ' בשיעור מס נמוך יותר, ‎15% על הרווח הריאלי. הסעיפים שעוררו התנגדות בהמלצות ועדת בן-בסט, עזבונות וקרנות השתלמות, לא מוסו. הפחתת המס על העבודה תתבצע באופן הדרגתי במהלך מספר שנים. במקום זאת הוכבד המס על העבודה, עם ביטול תקרת תשלום דמי המוסד לביטוח לאומי על הכנסות שמעל לחמש פעמים השכר הממוצע במשק. ביולי ‎2002 אישרה הכנסת את המלצות ועדת רבינוביץ' לרפורמה במס, שהן מצומצמות בהרבה מהמלצות ועדת בן-בסט.




סיכום

הוועדה שוכנעה כי המשק הישראלי מיצה את היכולת להשתמש בשני המכשירים הפיננסיים - מס על עבודה ותשלומי העברה - במתכונת הנוכחית שלהם, ככלי להגשמת מטרות חברתיות-כלכליות.

* השחיקה באפקטיביות של תשלומי ההעברה והתרחבות הפערים בהכנסה הכלכלית דורשות יותר ויותר משאבים כדי לשמור על רמה נתונה של פערים בהכנסה הפנויה ושל תחולת העוני.
* משקל ההוצאה הציבורית על תשלומי ההעברה גדול ממשקל ההוצאה על ביטחון, ממשקל ההוצאה על חינוך וממשקל ההוצאה על בריאות, כך שללא צמיחה של המשק וללא הרחבת התעסוקה והקטנת האבטלה ייקשה לצמצם את ההוצאות בתחומים אחרים ולהגדיל עוד את משקל תשלומי ההעברה בהוצאה הציבורית. עם זאת, הוועדה מזהירה מפני ההשלכות המסוכנות שעלולות להיות לקיצוץ בקצבאות על רמת הפערים הקיימת ובהעדר צמיחה ויצירה של מקומות עבודה חדשים
* עול המס על השכר של שכבות הביניים בישראל הוא מהכבדים בעולם המערבי, ועלול ליצור תמרוץ שלילי לעבודה.
* לעומת זאת, נטל המס על רווחי ההון בישראל הוא הנמוך ביותר, ובכך הוא מגדיל את הפערים החברתיים ופוגע ביכולת התקציבית של המשק.


הוועדה גורסת כי שוק העבודה הוא הזירה המרכזית לגידול התוצר ולצמצום הפערים החברתיים.
* רמת השתתפות בכוח העבודה ואיכות כוח העבודה הם בין הגורמים החשובים להגדלת התוצר לנפש.
* אי-השתתפות בשוק העבודה והתגברות האבטלה הם גורמים מרכזיים לעלית האי-שוויון החל מסוף שנות ה-‎8032.
* העבודה מחלצת משפחות מהעוני: ההסתברות שמשפחה שבה יותר ממפרנס אחד תימצא מתחת לקו העוני נמוכה‎33.

‎4.1. ההשתתפות בכוח העבודה
משתתף בכוח העבודה הוא מי שעבד תמורת שכר לפחות שעה אחת בשבוע האחרון או חיפש עבודה באופן פעיל בארבעת השבועות האחרונים‎34.

שוק העבודה בישראל מתאפיין בהשתתפות מועטה של גברים, יחסית למדינות מערביות אחרות. בשנת ‎1999 היה שיעור ההשתתפות של גברים ישראלים בגילאי העבודה העיקריים (‎25-54 ) בכוח העבודה כ-‎86%, נמוך בהשוואה לממוצע במדינות ה - ‎%94 - DCEO .

הפער בין השתתפות הנשים בשוק העבודה בישראל להשתתפות הנשים בשוק העבודה במדינות ה-‎OECD קטן יותר, כ-‎68%, מול כ- ‎72%, בהתאמה (נשים ערביות-ישראליות משתתפות פחות בכוח העבודה).

יש פער של יותר מ-‎8% בין היקף ההשתתפות בכוח העבודה בישראל להיקף ההשתתפות המקובל בעולם המפותח. גודל הפער בין המועסקים בפועל בין שתי הקבוצות הוא כ-‎12%, פער אדיר לדעתו של פרופ' צבי אקשטיין מאוניברסיטת תל-אביב, שמשמעותו, לדבריו, היא אובדן של כתשעה מיליארדי דולרים בשנה‎35.

ד"ר דן בן-דוד העריך שמדובר באובדן של ‎18 מיליארד ש"ח בשנה, אם היינו משווים את עצמנו לממוצע ההשתתפות בכוח העבודה ב-‎OECD36.

שיעור ההשתתפות של גברים בגילי העבודה העיקריים(‎25-54) בישראל ובמדינות ה-‎OECD


* מקור: מצגת של ד"ר קרנית פלוג מבנק ישראל בישיבת הוועדה.

בישראל יש פחות מפרנסים למשפחה בהשוואה לארצות המפותחות, בשל שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה ובשל היקף האבטלה ועומקה.
נתון זה הוא ההסבר העיקרי לתחולת העוני ולגודל הפער בהכנסה הכלכלית בישראל.

להערכת פרופ' אקשטיין, וכן לדברי ד"ר פלוג מבנק ישראל בעדותה בוועדה, מיעוט ההשתתפות של גברים חרדים בגילים הרלוונטיים בכוח העבודה הוא הסבר חלקי בלבד לפער בתעסוקת גברים בין ישראל לעולם המערבי (בשנת ‎1999 הוא הסביר לכל היותר בין רבע לשליש מהפער). רוב הפער מוסבר על-ידי גורמים אחרים, ובהם השכלה נמוכה, העדפת פועלים זרים, שירות צבאי (הדוחה את גיל הכניסה ללימודים הגבוהים ואת גיל ההשתתפות בכוח העבודה) והשירות בצבא הקבע (שאינו נחשב בכוח העבודה האזרחי).

‎4.2. אבטלה
שוק העבודה בישראל סובל מהשינויים שחלו בעולם העבודה בשלהי המאה ה-‎20 ובראשית המאה ה -‎21 בכל הארצות המפותחות, שינויים שגורמים לאי-צדק בחלוקת העבודה: אין די היצע עבודה לכל דורש, ולכן יש מעבר מאבטלה חיכוכית, שאורכה חודש-חודשיים, לאבטלה מבנית, שיוצרת שכבה חברתית של מי שלא ימצאו עבודה לעולם. גם הגלובליזציה תורמת לאבטלה מבנית זו, ויוצרת לחץ להוזלת עלות העבודה במדינות המתועשות. הגמשת מעמדו של מבצע העבודה מצמצמת את מספר הנהנים מההגנה של חוקי העבודה. על-פי הערכתו של יו"ר ההסתדרות, חה"כ עמיר פרץ, רק ‎60% מכלל העובדים בישראל הם עובדים מאורגנים.
על-פי נתוני הרשות לתכנון כוח-אדם במשרד העבודה, בשנים ‎2000-2001 עבדו ‎5.2% מכלל השכירים במשק באמצעות קבלני כוח-אדם. גם נתון זה גבוה בישראל בהשוואה למדינות המערב‎37.

מר בני פפרמן, מנהל הרשות לתכנון כוח-אדם במשרד העבודה והרווחה, תיאר בהופעתו בוועדה מדדים המצלמים תמונת מצב של האבטלה בנקודת זמן מסוימת (=שיעור האבטלה), ונתונים המתייחסים לעומק האבטלה - משך האבטלה הממוצע בשבועות ושיעור המובטלים (מתוך כלל השכירים) שהם ה"גרעין הקשה" של המובטלים - אלה שהיו מובטלים ‎50 שבועות ויותר.

הנתונים מלמדים על עלייה חדה בשיעור האבטלה ובעומקה ב-‎20 השנים האחרונות.


התפתחות מדדי אבטלה ‎1980, 1989, 2000 - אוכלוסייה ותיקה
(לא כולל עולים שעלו בחמש השנים האחרונות)
‎2000 ‎1989 ‎1980
‎8.5%38 ‎8.9% ‎4.8% שיעור האבטלה
‎25.9 ‎22.6 ‎16.3 משך האבטלה (מס' שבועות עד למציאת עבודה)
‎19.7% ‎17.8% ‎11.2% "הגרעין הקשה" ‎50+ שבועות
(‎% מתוך שכירים מובטלים)
‎391.5 ‎327.9 ‎203.0 המחזור השנתי באלפים (מספר האנשים שהיו מובטלים בזמן כלשהו באותה שנה)
‎15.6% ‎18.8% ‎14.7% שיעור המחזור השנתי מכלל השכירים
*המקור: משרד העבודה והרווחה, הרשות לתכנון כוח-אדם.

ב"דוח העוני" לשנת ‎2001, שפירסמה מחלקת המחקר של המוסד לביטוח לאומי, נתפסת האבטלה כהסבר העיקרי להתרחבות הפערים ולגידול במספר העניים בשנת ‎2001.

בשלהי שנת ‎2002 הגיע שיעור האבטלה בישראל ליותר מ-‎10% מכוח העבודה.
לפי תחזיות בנק ישראל יגדל שיעור האבטלה ב-‎2003 לכ-‎12%.

פרופיל סוציו-דמוגרפי של מובטלים
הקבוצות החשופות ביותר לאבטלה בקרב התושבים הוותיקים הן בעלי השכלה נמוכה, ערבים, תושבי ערי פיתוח, צעירים עד גיל ‎30 ונשים. נוסף על אלה, בכלל האוכלוסייה יש הסתברות גבוהה להיות לא מועסק (כולל מי שאינם מחפשים עבודה) לגברים חרדים, לקשישים וכן לעולים חדשים ולנשים ערביות.

‎4.2.1. גורמי האבטלה בישראל
קצב הצמיחה. צמיחה כלכלית יוצרת ביקוש לעובדים. קצב הצמיחה של התוצר המקומי הגולמי בישראל, שהיה כ-‎5.2% בממוצע לנפש בשנות ה-‎50 וה-‎60 ו- ‎2.6% בשנות ה-‎70, הגיע בשנות ה-‎80 וה-‎90 לכ-‎1.5% בממוצע. בשנת ‎2001 נרשמה לראשונה מאז ‎1953 צמיחה שלילית (‎0.5%-).
הוועדה קובעת כי הורדת שיעור האבטלה במחצית הראשונה של שנות ה-‎90, משיא של ‎11.2% עם גל העלייה הגדול מחבר העמים ל-‎6.5% בשנת ‎1995, נעשתה באמצעות תנופת צמיחה כלכלית שהיתה בשנים אלה, שיצרה מקומות עבודה, ולא על-ידי פגיעה בדמי האבטלה.
הוועדה רואה בצמיחה הכלכלית תנאי הכרחי לצמצום האבטלה.

חקיקת רווחה. הדעות ביחס לשאלה אם הקצבאות יוצרות תמריץ שלילי לעבודה הן חלוקות. יש הרואים בהטבות הנלוות לקצבאות אלה או בתנאים לקבלתן, כגון איסור על רכישת השכלה או הסכום הנמוך שניתן להשתכר ללא פגיעה בקצבה, ‎13%-17 מהשכר הממוצע, "מלכודת עוני"‎39.
הוועדה סבורה כי לא ניתן לקצץ בקצבאות ללא יצירת מקומות עבודה, וכי בכל מקרה לא ניתן לקצץ בקצבאות של אוכלוסיות החסרות כושר עבודה כגון קשישים ונכים.

שיעור נמוך של ציות לחוקי עבודה בגלל קשיי אכיפה. בספטמבר ‎2000 התפרסמה ההערכה שכ-‎12%-15% מהשכירים משתכרים פחות משכר המינימום‎40.

שכר. הוועדה גורסת כי שכר נמוך הינו תמריץ שלילי לעבודה.

עובדים זרים. בסוף שנת ‎2000 נאמד מספר העובדים הזרים בישראל, לא כולל עובדים פלסטינים, בכ-‎240,000. בהשוואה לארצות אירופה, ישראל מדורגת במקום השני בהעסקת עובדים זרים (כולל פלסטינים). משנת ‎1996 מלווה העלייה במספר העובדים הזרים בעלייה במספר המובטלים הישראלים מעוטי ההשכלה. השכר הנמוך שמשולם לעובדים הזרים מושך את השכר של כלל העובדים בעלי השכר הנמוך כלפי מטה, ובכך הוא מעצים את האי-שוויון. הסדר כבילת העובדים הזרים למעביד מוריד מכוח המיקוח של העובדים הזרים בשוק העבודה, והופך רבים מהם ל"לא חוקיים" הנידונים לגירוש.
חיזוק כוחו של המעסיק מול העובד הזר מחליש גם את עמדת המיקוח של העובד הישראלי, ובכך הוא תורם להורדת השכר ולהרחבת הפערים. המחוקק הישראלי יצר יתרונות מס להעסקת עובדים זרים. עד היום לא נקבעו תקנות לחוקים שעברו בקריאה שלישית בדצמבר ‎1999, חוקים שמטרתם ייקור עלות העסקת עובדים זרים למעביד.

חוסר התאמה מבנית. חסרה התאמה מבנית בין דרישות שוק העבודה לבעלי השכלה מדעית-טכנולוגית לבין דורשי עבודה שהשכלתם וכישוריהם אינם עונים על דרישות אלה. המקור לחוסר התאמה זה הוא בשינויים המהירים במיכון ובאוטומציה, שהופכים מקצועות ועיסוקים מסורתיים למיותרים, ובהעברת מפעלים עתירי עבודה מסורתית לארצות מתפתחות שעלות העבודה בהן נמוכה יותר. הכשרה מקצועית אמורה לתת מענה לבעיות אלה של חוסר התאמה מבנית. כ-‎10% מהמובטלים בשנת ‎2000 למדו בהכשרה מקצועית.

מעקב שערכה הרשות לתכנון כוח-אדם במשרד העבודה והרווחה אחר בוגרי המסגרות להכשרה מקצועית בשנים ‎1996-1998 מלמד שרק כ-‎30% מהם עבדו לאחר חצי שנה במקצוע שלמדו.

המרחק הגיאוגרפי בין מחפשי העבודה לבין מקום שוק העבודה. היקף האבטלה בערי הפיתוח גדול בהשוואה לערים הגדולות, ובפריפריה הוא גדול בהשוואה למרכז. העדר השקעה בתשתית התחבורה, כגון ברכבות מהירות, מרחיק את הפריפריה מהמרכז, ובכך הוא מרחיב את הפערים החברתיים, שכן אנשי הפרפריה מתקשים להגיע למקומות עבודה במרכז.
(מרחק זה גם מקשה על תושבי הפריפריה את הנגישות לשירותים אחרים המצויים יותר במרכז, כגון מוסדות חינוך, שירותי בריאות וכדומה).

אבטלה חיכוכית. אבטלה חיכוכית נובעת מהקושי של לשכות התעסוקה לחבר בין מבקשי העבודה למעסיקים. קושי זה מוסבר בחלקו בביטול חובת הזיקה של המעסיקים לשירות התעסוקה בראשית שנות ה -‎90 ובכוח-האדם המועט בשירות התעסוקה. מספר עובדי שירות התעסוקה אינו מאפשר טיפול יעיל בכל הפניות, שמספרן עלול להוסיף ולגדול עם הגידול באבטלה ועם הטלת החובה להתייצב בלשכות התעסוקה שלוש פעמים בשבוע.‎41

הוועדה רואה בהרחבת ההשתלבות בכוח העבודה ובצמצום האבטלה אמצעי מרכזי לצמצום הפערים החברתיים ולמלחמה בעוני. אולם רק משק בתהליכי צמיחה יוכל ליצור יותר מקומות עבודה.

ועדת תמיר‎42 מעדיפה אף היא לערוך את ניסוי התוכנית "מאבטלה לתעסוקה", המתנה קבלת גמלת הבטחת הכנסה בהשתתפות בתוכנית תעסוקתית בתחילת תהליך של צמיחה במשק, ולא בתקופת מיתון‎43.

‎1. הוועדה סבורה שהפערים הכלכליים גדלים גם בגלל הפגיעה בכושר התחרות של העובדים הישראלים, פגיעה שהמחוקק הישראלי אינו מונע אותה: על כך מעידים העיכוב בקביעת התקנות להשוואת עלות העבודה של עובד זר לזה של העובד הישראלי, הסדר "כבילת" העובד הזר למעסיק מסוים ואי-אכיפה של חוקי עבודה שנועדו להגן על העובדים, כגון חוק שכר מינימום.
‎2. הוועדה סבורה שלמידה ועדכון חייבים להיות מרכיב קבוע בשוק העבודה. הן הכשרה פנים-מפעלית והן הכשרה מחוץ למקום העבודה. הוועדה רואה בחומרה את הקיצוצים בתקציבי ההכשרה המקצועית ואת החמרת הקריטריונים להשתתפות בתוכניות אלה בתקציב ‎2003. קיצוצים אלו הם דוגמה נוספת למדיניות האוצר, מדיניות של אי-עידוד יציאה לעבודה. הוועדה קוראת להערכה מחדש של תוכניות ההכשרה המקצועית ככלי למאבק באבטלה, ומציעה לעודד פיתוח תוכניות הכשרה פנים-מפעליות.
‎3. הוועדה קוראת לבחינה מחדש של התנאים לקבלת קצבאות וממליצה להסיר את כל החסמים המונעים ממקבלי הקצבאות יוזמה עצמית בניסיון להיחלץ ממעגל העוני, כגון לימודים או התנסות הדרגתית בשוק העבודה.
‎4. הוועדה ממליצה על פיתוח קווי רכבת מהירה לצמצום הפער בין הפריפריה למרכז.


‎4.3. התרחבות פערי השכר כתוצאה מהעלייה בתשואה להשכלה
לא רק ההשתתפות בכוח העבודה, שיעור האבטלה ועומקה קשורים לרמת ההשכלה. גם התרחבות פערי השכר מוסברת במידה רבה על-ידי ההבדלים ברמת ההשכלה.
המוביליות הכלכלית-חברתית של הפרט נקבעת במידה רבה על-ידי רמת ההשכלה שלו.
על הקשר בין ההשכלה לרמת ההכנסה ועל הגידול בפערי השכר בשני העשורים האחרונים בעקבות עליית התשואה להשכלה מעידים הנתונים העולים ממחקרים שונים:

* בשנות ה-‎90 עלתה התשואה להון האנושי. התיגמול בשוק העבודה לכל שנת לימוד נוספת מתבטא בעלייה בשיעור ‎7%-9% בשכר. לשם השוואה, לפני כ- ‎20 שנה היתה העלייה בשכר לכל שנת לימוד כ-‎3%-4% בלבד.
בעלי השכלה גבוהה בהיקף של ‎16 שנות לימוד ויותר נהנו מעלייה דרמטית בשכרם בשנות ה- ‎90 בהשוואה לשנות ה- ‎80. בראשית שנות ה-‎80 היה שכרם גבוה ב-‎62% מזה של בעלי ההשכלה הנמוכה מאוד, ובחלק משנות ה-‎90 הוא נעשה גבוה ביותר מכ-‎83%44.
* מהפכת ההיי-טק גרמה לתשואה להשכלה גבוהה לעלות בהרבה בהשוואה להשכלה התיכונית‎45.
* גברים שכירים ילידי ישראל בגיל ‎25-54 חסרי השכלה אקדמית השתכרו ב-‎1975 בשיעור ‎78% משכרם של בעלי ההשכלה האקדמית. הפערים ביניהם גדלו עם השנים: ב-‎1982 השתכרו חסרי ההשכלה האקדמית רק ‎65% משכר האקדמאים; ב- ‎1992 הם השתכרו רק ‎57%, וב-‎1995 ירד השיעור ל-‎54%46.
* בשנת ‎1999 השתכרו בעלי השכלה של עד עשר שנות לימוד פחות מ-‎50% משכרם של בעלי ‎16 שנות לימוד ויותר; בעלי ‎11-12 שנות לימוד השתכרו כ-‎50% ובעלי ‎13-15 שנות לימוד השתכרו כ-‎60% משכרם של בעלי ‎16 שנות לימוד ויותר‎47.

המסקנה מנתונים אלה היא שהפערים בהשכלה בין התלמידים היום ישפיעו על גודל הפער בשכר בשוק העבודה בדור הבא.


להיקף השירותים החברתיים המסופקים בחברה מסוימת ולרמתם השפעה מרכזית על הפערים החברתיים. בדומה לתשלומי ההעברה, אספקת שירותים חברתיים תורמת לחלוקה מחדש של המשאבים בחברה. אספקת שירות מסוים לאוכלוסייה (חינם או במחיר מסובסד) מנתקת בין יכולת ההשתכרות של הפרט בשוק הכלכלי ובין יכולת ההנאה שלו משירות זה, ובכך היא מפחיתה את רמת האי-שוויון באוכלוסייה.
למעשה ניתן לראות בשירותים החברתיים תוספת הכנסה הממומנת מקופת המסים הכללית.

ההגדרה המרחיבה של תפקיד השירותים החברתיים כוללת סיפוק צרכים שהחברה קיבלה אחריות לספקם, במנותק מהיכולת הכלכלית של הפרט. הגדרה זו כוללת במסגרת השירותים החברתיים גם שירותים אוניברסליים,כגון חינוך ובריאות, שאספקתם אינה תלויה במבחני הכנסה, וגם שירותים שיוריים, המסופקים לפי מבחני הכנסה, כמו שיכון, ביטחון סוציאלי, שירותים לטיפול סוציאלי אישי ושירותים חברתיים הכלולים במערכת הרווחה.
ההגדרות המצמצמות, לעומתן, כוללות במסגרת שירותי הרווחה רק את השירותים המיועדים לאוכלוסיות מצוקה, כמו השירותים לטיפול סוציאלי אישי והשירותים להבטחת הכנסה, שנועדו "להציל" את הנתונים במצוקה‎48.

הפערים בנגישות לשירותים החברתיים עניינם ההבדלים בכמות ובאיכות הצריכה של שירותים חברתיים. מדידת הפער בנגישות צריכה להתחשב גם בצרכים הרבים יותר של האוכלוסיות החלשות. הפערים נובעים מקיומם של חסמים המונעים או המצמצמים את יכולתה של האוכלוסייה הזכאית לשירות ליהנות ממנו. חסמים פיזיים: העדר השירות, תור ארוך , הסדרי תחבורה ציבורית לקויים, פיזור גיאוגרפי של השירות, העדר נגישות לבעלי מוגבלות פיזית וכדומה, וחסמים שאינם פיזיים: חוסר מידע, קשיים בהבנת השפה, חוסר התאמה תרבותית, קשיי התמצאות בסבך הביורוקרטיה, אי-יכולת נפשית ליזום פנייה וכדומה.

בשירותים השיוריים, אלה המסופקים לאוכלוסיות מצוקה בלבד, ירדה ההוצאה לנפש לרווחה
ללא חוק הסיעוד ולא כולל גמלאות המוסד לביטוח לאומי ב-‎5% במהלך ‎20 השנים האחרונות‎49.

התמונה בשירותים האוניברסליים היא מורכבת יותר. להלן סקירה על שירותי הבריאות והחינוך.

‎5.1. שירותי הבריאות
חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-‎1994 (נכנס לתוקפו ב-‎1995). החוק קובע כי כל תושב מדינת ישראל מבוטח בביטוח בריאות. החוק מגדיר את סל השירותים שזכאי לקבל כל תושב. חובת תשלום דמי ביטוח הבריאות מוטלת על כלל האוכלוסייה, בהתאם לרמת ההשתכרות. הזכאות לסל השירותים אינה מותנית בתשלום דמי ביטוח הבריאות.

במהלך שנות ה-‎90 גדלה ההשקעה של המדינה בבריאות, וגדלו גם הכנסות קופות-החולים לנפש מתוקננת, אולם כוח הקנייה של הקופות ירד בגלל ההתייקרות הגדולה של מחירי הבריאות (מחיר התרופות, שכר הרופאים, מחיר יום אשפוז וכדומה).
כאשר השירות הציבורי האוניברסלי אינו עונה על הצרכים, משלמים בעלי היכולת מכיסם הפרטי, וכך נוצרים פערים בנגישות לשירותי בריאות (כזכור, החמישון העליון מוציא פי ‎3.5 על בריאות מהחמישון התחתון. נתון זה אינו כולל מס בריאות).

בסקר שנערך על-ידי מכון ברוקדייל‎50 התלוננו ‎35% מהמשיבים מהחמישון התחתון כי תשלומי הבריאות מכבידים עליהם מאוד. זאת בהשוואה ל-‎25% בשאר החמישונים. נראה כי יותר ויותר עניים מוצאים את עצמם חסרי יכולת לרכוש תרופות ולקבל טיפול רפואי חיוני בשל העדר אמצעים. פערים בצריכת שירותי הבריאות לרעת העניים נמצאו בכמה היבטים: רכישת ביטוח משלים, תשלומים לרופא פרטי וויתור על שירות, למשל פחות בדיקות ממוגרפיה. כמו כן, נמצא שיעור גבוה יותר של ילדים מוגבלים שצורכיהם בתחום השירות הפארה-רפואי אינם מסופקים בקרב הערבים בהשוואה ליהודים, ביישובים בעלי סטטוס כלכלי-חברתי נמוך בהשוואה ליישובים בעלי סטטוס גבוה ובפריפריה בהשוואה לאזור המרכז‎51.

‎5.2. חינוך והשכלה
ההוצאה הלאומית לחינוך
ההוצאה הלאומית לחינוך מורכבת מהוצאה ציבורית ומהוצאה פרטית. בשנות ה-‎80 חלה ירידה בהשתתפות הממשלה בחינוך הציבורי, ובמקביל נצפתה עלייה בחלקו של הסקטור הפרטי בהרכב ההוצאה לחינוך, עם העלייה בחשיבות ההשכלה בעידן ההיי-טק, עם הגידול בפערים הכלכליים ועם התרחבות החינוך ה"אפור" החל מאמצע שנות ה-‎80 ובמהלך שנות ה-‎90 (נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים שההוצאה הפרטית של החמישון העליון בתחום החינוך, הבידור והתרבות בשנת ‎2001 גבוהה פי ‎3.1 מזו של החמישון התחתון ).
מערכת החינוך נתפסת כשוויונית יותר ככל שחלקה של ההוצאה הממשלתית מכלל ההוצאה הלאומית לחינוך גדול יותר. בישראל של שנת ‎1997 היתה ההוצאה הממשלתית לחינוך, כולל זו של הרשויות המקומיות, הוצאה ישירה והעברות למלכ"רים - ‎79% מההוצאה הלאומית לחינוך, שיעור נמוך ממרבית מדינות אירופה אך גבוה בהשוואה לארצות-הברית ולאוסטרליה. עם זאת, ד"ר ג'ק חביב ממכון ברוקדייל הציג בישיבת הוועדה נתונים המראים כי בשנים ‎1980-1990 היה הגידול בהוצאה הציבורית לנפש לחינוך נמוך מהגידול באוכלוסיית התלמידים, ואילו בשנים ‎1990-2001 היה הגידול בהוצאה גבוה בהרבה מהגידול באוכלוסייה, ובסך-הכול, בין ‎1980 ל-‎2000 עלתה ההוצאה הציבורית לנפש לחינוך ריאלית ב-‎36% (לא כולל רשויות מקומיות). לדברי פרופ' חביב, לא ניתן למצוא נתונים על ההוצאה המיועדת לחינוך לקבוצות החלשות.

חוקרי בנק ישראל מצאו שהרכב הממשלה או הכנסת אינו משפיע על גודל ההוצאה לחינוך, למעט הגדלת תקציב החינוך בתקופת ממשלת רבין בשנים ‎1993-1996 עם שינוי סדרי העדיפויות, "למרות ההצהרות החוזרות והנשנות של ממשלות רבות על כך שחינוך הוא בסדר עדיפויות גבוה ביותר...."‎52.

השוואה של ההוצאה הלאומית לחינוך בין מדינות בדולר אמריקאי במונחי כוח קנייה, שעורכת הלשכה המרכזית לסטיסטיקה, מעלה שהמדינות העשירות מוציאות לתלמיד בחינוך היסודי ‎16% יותר מישראל ובחינוך העל-יסודי ‎25% יותר. לעומת זאת טוען ד"ר דן בן-דוד שלאחר הנרמול בתוצר לנפש, מדינות אלה מוציאות ב-‎19% פחות מישראל לתלמיד בבית-ספר יסודי וב-‎12% פחות לתלמיד בבית-ספר תיכון‎53.

‎5.2. הפערים בנגישות למערכת החינוך
בחינת הפערים בנגישות למערכת החינוך תיעשה בדוח זה בכמה רמות, מהשתלבות קבוצות אוכלוסייה שונות במערכת החינוך ,שהיא תנאי הכרחי אך לא מספיק לרכישת השכלה, דרך הפערים בהישגים הלימודיים ועד לנגישות להשכלה הגבוהה.

‎5.2.1. ההשתלבות במערכת החינוך
ב-‎20 השנים האחרונות היתה עלייה בהשתלבות כל המגזרים במערכת החינוך. שיעור הלמידה בכל מוסדות החינוך עלה מ-‎90% במגזר היהודי ו-‎77% במגזר הערבי בשנת ‎1980 ל-‎99% ול-‎90%, בהתאמה, בשנת ‎2000. למעשה, בגיל חינוך חובה (‎6-13) לומדים כמעט כולם בכל מגזר, והפערים בין המגזרים נמחקו. לעומת זאת, שיעור ההשתלבות של הערבים בחינוך העל-יסודי נמוך מזה של היהודים: שיעור הלומדים בני ‎14-17 במגזר הערבי הוא ‎79%, ובמגזר היהודי שיעור הלומדים בקבוצת גיל זו הוא ‎96%54.
משמעותם של נתונים אלה היא שלמרות העלייה שנמצאה ב-‎20 השנים האחרונות בהשתלבות במערכת החינוך, הרי ככל שעולים בשלב החינוך מתרחבים הפערים בין המגזר היהודי למגזר הערבי: במגזר הערבי שיעור ההשתלבות בתיכון נמוך בהרבה מזה שבמגזר היהודי. ייתכן כי ההסבר לפער זה הוא באפליה המובנית בשוק העבודה שהמגזר הערבי סובל ממנה, אפליה שמורידה כבר בגיל התיכון את המוטיבציה לרכישת השכלה.

‎5.2.2. פערים בהשכלה
הפערים בהשכלה, שגדלים ככל שעולים בשלב הלימוד, באיכות התעודה או בתחום התואר האקדמי, מעמידים בספק את יכולתה של מערכת החינוך להתמודד עם החסכים שחלק מהתלמידים מגיעים עמם מבית ההורים, ומכאן - עם הפערים הצפויים בדור הבא.

החינוך היסודי וחטיבת הביניים
* פערי ההשכלה בין תלמידי ישראל הם מהגדולים בעולם. ישראל מדורגת במקום הרביעי בגודל הפער בין התלמידים בעלי הציונים הטובים לתלמידים שציוניהם גרועים במבחנים במתמטיקה ובמדעים לכתות ח'‎55.
* תוצאות מבחני מיצ"ב‎56 במתמטיקה, באנגלית, במדעים ובקריאה שערך משרד החינוך בשנת הלימודים תשס"א בקרב כ-‎10,000 מתוך כ-‎80,000 תלמידים בכל שכבת גיל בכיתות ד'-ט' מעידים על פערים בהישגים בין תלמידים יהודים ממוצא מזרחי וממוצא מערבי.
עלייה חדה בפער נרשמת בכתה ז' - במעבר מהחינוך היסודי לחטיבת-הביניים.
כאשר בודקים הישגים של תלמידים יהודים מרקע כלכלי-חברתי זהה, הפער בהישגים בין קבוצות המוצא האלה מצטמצם, נעלם או אפילו מתהפך (מותנה בשכבת הגיל).
הפער הגדול ביותר נמצא בין הישגי התלמידים ממוצא אתיופי לבין תלמידים ילידי ישראל ממוצא אחר.
* הפערים בין ערבים ליהודים גדולים מהפערים בין יהודים ממוצא מזרחי ומערבי ואינם משתנים עם הגיל. הישגי האוכלוסייה הערבית המבוססת נמוכים אף מהישגי האוכלוסייה היהודית הלא מבוססת. עם זאת, כאשר משווים בין ההישגים של צאצאים להורים בעלי ‎16 שנות לימוד ויותר, הפער בהישגים בין שני הלאומים מצטמצם.

הפערים בשיעורי הזכאות לבגרות
תעודת הבגרות הינה כרטיס כניסה ללימודים גבוהים, ולכן שמו להם למטרה שרי החינוך, בעיקר בשנות ה-‎90, להעלות את שיעור הזכאים לתעודה זו כאמצעי לצמצום הפערים הכלכליים.
בשנת הלימודים האחרונה, תשס"א, היה שיעור הזכאים לבגרות מתוך קבוצת הגיל בכלל האוכלוסייה ‎43.8% בלבד, וללא חרדים וללא מזרח ירושלים היה שיעורם ‎48.6%, כלומר פחות ממחצית קבוצת הגיל‎57.
שיעור הזכאים לתעודת בגרות במגזרים השונים
מתוך קבוצת הגיל בשנת תשס"א, לאחר מועד ב':

‎43.8%
שיעור הזכאים לתעודת בגרות מתוך קבוצת הגיל בכלל האוכלוסייה
‎48.6%
כלל האוכלוסייה ללא חרדים וללא מזרח ירושלים
‎48.2%
יהודים, כולל חרדים
‎52.4%
יהודים,ללא חרדים
‎33.1%
ערבים,ללא מזרח ירושלים
‎27.7%
הבדואים בנגב
‎39.3%
הדרוזים
* מקור: משרד החינוך, נתוני בחינות הבגרות תשס"א (‎2001), אפריל ‎2002.

במחקרים שונים, שנערכו על-פי נתוני מפקד האוכלוסין והדיור ‎1995, נמצא שלאורך זמן בוגרי החינוך הערבי אינם מצמצמים את הפער בשיעור הזכאות בהשוואה לבוגרי החינוך העברי. ההסבר שניתן לכך הוא העדר תיגמול של שוק העבודה בישראל לגבר הערבי המשכיל בגלל אפליה מובנית. נשים ערביות השתלבו במקצועות החינוך במגזר הערבי, ולכן העלו את שיעור הזכאות לתעודת בגרות.

שיעור הזכאים לתעודת בגרות בין הנוצרים גבוה משיעורם בקרב בני הדתות האחרות -מוסלמים, דרוזים וגם יהודים‎58.

בבתי-הספר היהודיים שבהם לומדת האוכלוסייה המבוססת (עשירון טיפוח ‎1), שיעור הזכאות לתעודת בגרות מתוך הניגשים כמעט כפול משיעורם בבתי-הספר שבהם לומדת האוכלוסייה הכי פחות מבוססת (עשירון טיפוח ‎10). כאשר נבדקת הזכאות לתעודת בגרות "איכותית", המאפשרת כניסה לחוגים מבוקשים באוניברסיטה, הפערים בין עשירוני הטיפוח הראשון והעשירי גדלים לפי חמישה במבחן בחמש יחידות במתמטיקה ולפי שישה במבחן בחמש יחידות באנגלית‎59.

האם מצטמצמים הפערים בשיעור הזכאות לבגרות לאורך זמן?
הוועדה עימתה בין עורכי שני מחקרים שהציגו ממצאים סותרים ביחס לשאלה אם ההבדלים בשיעור הזכאות לבגרות בין קבוצות המוצא היהודיות מצטמצמים לאורך זמן.

נתוני משרד החינוך על שיעור הזכאים בקרב קבוצות המוצא השונות, ומחקר של פרופ' פרידלנדר ועמיתיו בשיתוף עם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על סמך מפקדי האוכלוסין והדיור ב- ‎1995 וב-‎1983, מעידים על צמצום הפערים.


שיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב יוצאי אסיה-אפריקה
ביחס ליוצאי אירופה-אמריקה, לפי שנת מבחני הבגרות
(‎100%=יוצאי אירופה- אמריקה.כלומר- התרשים מציג את מספר המזרחיים הזכאים לבגרות על כל ‎100 אשכנזים)

* מקור: מצגת פרופ' פרידלנדר, פרוטוקול מס' ‎24.

מנגד טוענים ד"ר מומי דהן וחוקרי מכון ון-ליר, על סמך ניתוח שונה של נתוני מפקד ‎1995, כי הפערים בין העדות מתרחבים ככל שהוותק בארץ עולה. חישוב הפער בין הישגי האשכנזים למזרחים בכל אחד מהדורות‎60 מצביע , בניגוד לציפיות, על התרחבות הפערים ככל שהוותק בארץ עולה. הפערים בדור השני בארץ גבוהים מאלה שבדור הראשון‎61.


שיעור זכאות לבגרות לפי מוצא עדתי


מקור: ד"ר מומי דהן, פרוטוקול מס' ‎24


המסקנות העולות ממחקר ון-ליר:
* ככל שאדם הוא יותר מזרחי, הסיכוי שלו לקבל תעודת בגרות נמוך יותר.
* בכל קבוצת מוצא יש שיפור בסיכוי לזכאות לתעודת בגרות ככל שהוותק בארץ עולה.
* נישואים מעורבים מייצרים מוביליות חברתית של המזרחי.

יש לציין שבניגוד לחילוקי הדעות באשר לצמצום הפערים בין קבוצות המוצא היהודיות, ממצאי שני המחקרים דומים בהתייחס לפערים בין היהודים לערבים: קיימים פערים גדולים בין ערבים ליהודים בשיעור הזכאות לתעודת בגרות, ואלה אינם מצטמצמים עם הזמן.

הוועדה מציינת כי שיעור הזכאות לתעודת בגרות בקבוצות האוכלוסייה השונות הוא מדד ראשוני בלבד לבדיקת הפערים בהזדמנות להשכלה גבוהה. למדד הפערים יש להוסיף שני פרמטרים לבדיקת איכות התעודה:
- הפער בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית בזכאות לתעודה המזכה בהתקבלות לאוניברסיטה.
- הפער בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית בזכאות לתעודה המזכה בקבלה לחוגי הלימוד המבוקשים באוניברסיטה.


בשנות ה-‎90 הנהיג משרד החינוך שתי רפורמות שנועדו להגדיל את שיעור הזכאים לתעודת בגרות. מחקרם של חנה איילון ויוסי שביט, שפורסם בעת האחרונה, בחן באיזו מידה תרמו רפורמות אלה להגדלת שיעור הזכאים בקבוצות החברתיות החלשות. ניתוח הישגיהם של ילידי ‎1974-1978 מלמדים שהרפורמות הקטינו את האי-שוויון החברתי-כלכלי בשיעורי הזכאות לתעודת בגרות רגילה, אך הגדילו את האי-השוויון בשיעורי הזכאות לתעודת בגרות אוניברסיטאית‎62.

לדעת חברי הוועדה, משמעותו של ממצא זה היא שגם אם יש עלייה בשיעור הזכאות לתעודת בגרות, וגם אם הפערים בשיעור הזכאות בין קבוצות אוכלוסייה שונות מצטמצמים, לא תהיה לכך השפעה על צמצום פערי השכר, מאחר שצמצום הפערים הינו בתעודות שאינן מאפשרות רכישת השכלה אקדמית .
כזכור, הגידול בתשואה בשכר הינו על השכלה אקדמית.

פערים בהשכלה הגבוהה
בקרב מקבלי התארים באוניברסיטאות קטן ייצוגם של מי שאינם יהודים ושל היהודים ממוצא מזרחי, גם אלה שנולדו בישראל.
מערכת ההשכלה הגבוהה הלא אוניברסיטאית (מכללות), שהחלה להתפתח בישראל בסוף שנות ה- ‎70, יצרה גידול של ‎132% במספר הסטודנטים בעשור האחרון, ‎1990-2001. גם במוסדות אלה נמצא ייצוג חסר של לא-יהודים ושל יהודים ממוצא מזרחי, אך הייצוג היחסי של שתי הקבוצות האלה גדול בהשוואה לייצוגן באוניברסיטאות . כלומר - מוסדות אלה מסייעים בצמצום הפער בין קבוצות המוצא היהודיות ובין היהודים לערבים בישראל.
ועדת התכנון והתקצוב שליד המועצה להשכלה גבוהה הצביעה גם על עלייה בשיעור הנגישות להשכלה גבוהה בפריפריה בעקבות התפתחות המכללות.
עדיין לא נבחנה השאלה אם שוק העבודה בישראל מבחין בין בוגרי האוניברסיטאות לבין בוגרי המכללות.

מסקנה:
בכל אחד משלבי החינוך קיים קשר הדוק בין המצב הכלכלי, השכלת ההורים וההישגים הלימודיים. במגזר היהודי, כאשר הרקע החברתי-כלכלי זהה, מתבטלים הפערים בהישגים בין העדות.
ההבדלים בהישגים בין יהודים לערבים אינם מתבטלים בתנאים אלה אלא בקצה הגבוה מאוד (‎16 שנות לימוד ויותר של ההורים).

מערכת החינוך בישראל אינה מצליחה להתגבר על הבדלי הרקע בין התלמידים, ובמבנה הנוכחי שלה היא מסייעת בהנצחת הפערים, בהעמקתם ובהנחלתם לדורות הבאים.

‎5.2.3. הגורמים המנציחים את פערי ההשכלה
תשלומי הורים
ב-‎1997 נעשו ‎20% מההוצאה הלאומית השוטפת ( ללא השקעות פיזיות) לחינוך העל-יסודי, ‎1.9 מיליארד ש"ח במחירי ‎1997 (לא כולל ספרי לימוד וצורכי כתיבה), על-ידי משקי-הבית‎63.
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים על שיעור של ‎57% זכאות לתעודת בגרות בבתי- הספר שבהם היו תשלומי ההורים בשנת ‎1999 287-657 ש"ח לשנה, לעומת שיעור של ‎87% זכאים בבתי-הספר שבהם תשלומי ההורים היו ‎1,269-6,070 ש"ח לשנה‎64. יש להעיר כי ממצא זה אינו מעיד על קשר סיבתי בין תשלומי ההורים לבית-הספר לבין ההצלחה בבחינות הבגרות, אך ייתכן שהוא מרמז על האפשרות הכלכלית של הורים לילדים בבתי-ספר אלה לסיע לילדיהם במימון שיעורים פרטיים ועוד.

הקצבות הרשויות המקומיות
הוצאות תחזוקת בתי-הספר מוטלות על הרשות המקומית. ככל שהאוכלוסייה חלשה יותר, ומשתייכת, כפי שקורה על- פי רוב, לרשות מקומית חלשה יותר, מקציבה הרשות פחות כסף לחינוך. לכן ניתן למצוא הבדלים ניכרים בין בתי-ספר ביישובים השונים, בעיקר מבחינת הרמה הפיזית של בתי-הספר, אבל גם מבחינת ההוצאות המשלימות, מעבר לשכר המורים.
התחום המרכזי שתורם לגירעונות בערי הפיתוח וביישובים הערביים הוא תחום הרווחה והחינוך.

על-פי בדיקה שנערכה במרכז השלטון המקומי בנושא הרווחה, מעבירה המדינה רק ‎65% מההוצאה הנדרשת, ואינה מקיימת את חלקה על-פי המפתח של ‎75%-25%, שהיה מקובל בעבר ועל-פי הבטחות היסטוריות לראשי הרשויות. ראשי ערי הפיתוח והיישובים הערביים העידו בפני הוועדה כי הם מתקשים לעמוד גם בתשלום רבע מההוצאה, לא כל שכן בתשלום ‎35% ממנה. הוועדה סבורה כי שיטת תקצוב זו מחזקת את התלמידים מהשכבות המבוססות ומפלה לרעה, בהכרח, את התלמידים מהשכבות החלשות.

תשלום לבית-הספר לפי השכלת המורה
רוב תקציב משרד החינוך מוצא על משכורות, ורק מיעוטו - כמיליארד ש"ח - על כל התוכניות המיועדות לצמצום פערים, וגם סכום זה מחולק רק בין ‎75% מבתי-הספר. שיטת התקצוב מאפשרת למנהלים לגייס מורים בעצמם, ומשרד החינוך מממן גיוס זה באמצעות תשלום נוסף לפי השכלת המורה.

גם שיטה זו יוצרת יתרון לבתי-הספר במרכז הארץ המשרתים אוכלוסיות עשירות, וכך, באמצעות תקצוב יתר של בתי-הספר המבוססים, היא פועלת להרחבת הפערים.

מנכ"ל משרד החינוך, גב' רונית תירוש, דיווחה בוועדה כי משרד החינוך שוקל להכניס את השכלת המורה כפרמטר נוסף במדד הטיפוח, וכך יפוצה בית-ספר שאינו מצליח לגייס מורים אקדמאים.

תקצוב שעות לימוד לפי מספר הכיתות
אופן תקצוב בתי-הספר היום אינו מעודד תחרות בין בתי-הספר על התלמידים החלשים. ‎70% מהתקצוב ברוב מוסדות החינוך היסודי הינו אחיד - לפי מספר הכיתות בבית- הספר, בלי להתחשב בגודל הכיתה וברקע התלמידים. המערכת היא פרוגרסיבית בהקצאת שעות במגזר היהודי - בתי- הספר החלשים במגזר היהודי מקבלים הקצאת שעות נוספת (‎2.5 שעות שבועיות) גבוהה ב-‎80% מההקצאה שמקבלים בתי-הספר החזקים. נוכח הפערים הגדולים בהישגים בין בתי-הספר, נראה שהבדל של ‎80% בלבד אינו מספיק. בתי-הספר במדינות המערב עברו לשיטת תקצוב המעמידה את כל המשאבים ישירות לרשות בית-הספר על-פי מספר התלמידים והרכבם החברתי-כלכלי.
באוגוסט ‎2002 המליצה הוועדה לבדיקת שיטת התקצוב בחינוך היסודי (ועדת שושני) בדוח שלה על מעבר משיטת התקצוב לפי מספר הכיתות לתקצוב לפי מכפלה של מספר התלמידים בכיתה והרכב קבוצת התלמידים לפי מדד הטיפוח (שיטת התקן הדיפרנציאלי לתלמיד). שרת החינוך הצהירה על יישום מסקנות הדוח החל בשנת הלימודים תשס"ד. עם הצגת הדוח נשמעו התנגדויות מצד נציגי סקטורים שונים, הנהנים משיטת התקצוב הקיימת.

התקצוב הדיפרנציאלי לתלמיד ייצור זיקה נראית בין התלמיד לבין תוספת התקציב שתתקבל בזכותו, וכך יהיו התלמידים שאינם מבוססים מבוקשים, ובתי-הספר יתחרו על קבלתם ועל ההשקעה בהם.
קיפוח החינוך הערבי
הקצאת סל טיפוח נעשית באופן יחסי לפי החסך החינוכי בתוך כל מגזר; אין קריטריון אחיד לכל המגזרים המבטיח יצירת שוויון בין כל מגזרי האוכלוסייה. נמצא כי החינוך הערבי מקופח בהקצאת שעות טיפוח בהשוואה למגזר היהודי. גם במחקר שערך בנק ישראל בנושא תקציב החינוך נמצאה אפליה מובנית של המגזר הערבי‎65.
ועדת שושני (אוגוסט ‎2002) המליצה על מדד טיפוח משותף ואחיד לכל התלמידים בישראל ובכל סוגי מוסדות החינוך, ונימקה:
   " ...מדד אחיד הוא ביטוי לשוויון אמיתי בחברה" (סעיף ‎4.3 בהמלצות הוועדה).

פערי תקצוב בין החינוך הטכנולוגי לחינוך העיוני
חשיבה מחדש מחייבים גם פערי התקצוב בין החינוך הטכנולוגי לחינוך העיוני נוכח ההישגים הנמוכים של חלק מהחינוך הטכנולוגי.

‎5.2.4. דיון: האם החינוך הוא המנוף ה(כמעט) בלעדי לצמצום הפערים?
הוועדה קובעת שיש לצמצם את הפערים בהכנסה הפנויה באמצעות צמצום הפערים בהכנסה הכלכלית בין השכבות החלשות לחזקות, ולא על-ידי הגדלת תשלומי ההעברה או על-ידי הכבדת נטל המס על העבודה. שני המכשירים הללו הגיעו לרמת ניצול גבוהה ביותר . עם זאת, הוועדה סבורה שאסור בשום פנים ואופן לקצץ בקצבאות. קודם יש להצמיח את המשק, ליצור מקומות עבודה חדשים ולהעלות את ההכנסות משכר עבודה.

האמצעים לצמצום הפערים בהכנסה הכלכלית וסדר הקדימויות
הזירה לצמצום הפערים החברתיים-כלכליים היא שוק העבודה. הכשירות התעסוקתית שמעניקה ההשכלה היא אומנם כלי מרכזי בחלוקת התגמולים בשוק זה בעשור הנוכחי, אולם היא אינה הכלי היחיד‎66.
השינויים בשוק העבודה בתחילת המאה ה-‎21, עם מהפכת המידע והטכנולוגיה ותהליכי הגלובליזציה, יוצרים שוק עבודה מקוטב יותר, שבקצהו העליון שכבת מומחים עתירי ידע ובקצה התחתון שכבת נותני שירותים המועסקת בשכר נמוך ואינה נהנית מתנאי עבודה ומביטחון תעסוקתי. במקביל נוצרה גם שכבה של מי שנפלטו ממעגל העבודה.
השינויים בשוק העבודה, והחלשת מעמדם של המדינה ושל האיגודים המקצועיים, דורשים פתרונות חדשים ויצירת מקומות עבודה המציעים תנאי עבודה נאותים.
העדר פתרונות ברמת שוק העבודה ירחיב את הפערים החברתיים ואת הלחצים על הקופה הציבורית לתשלומי רווחה.

מקובל להסכים על כך שהחינוך הוא המפתח לצמצום הפערים החברתיים-כלכליים. ההנחה היא שההשכלה מאפשרת נקודת זינוק פחות או יותר שווה לצעירים שמוצאם מרקע כלכלי-חברתי שונה. ההשכלה נתפסת כ"חכה" המאפשרת כשירות תעסוקתית; הנצרך צפוי לעזור לעצמו בעתיד ו"לדוג" באמצעות חכה זו, במקום להישען על "רשת הביטחון" של הקצבאות.
העלאת רמת ההשכלה של האוכלוסייה תורמת גם לצמיחה של המשק, שממנה עתידים ליהנות, על -פי גישה זו, בני כל השכבות החברתיות.
התפיסה הרואה בחינוך מנוף מרכזי לצמצום הפערים ולצמיחה מקובלת על הקצוות השונים: על ימין ועל שמאל חברתיים, על מנהלי בנקים ועל חברי עמותות חברתיות, על בעלי חברות כלכליות ועל ראשי ערי פיתוח, על ראשי יישובים ערביים ועל ראשי הציבור הבדואי והציבור האתיופי.
עמדה זו תואמת גם את רעיונות "הדרך השלישית" באירופה, הדוגלת בצמצום מעורבות המדינה בשוק העבודה והשכר, המתנגדת להגדלת נטל המס והמצמצמת את אחריות מדינת הרווחה רק לתחום החינוך, שיכשיר את הפרט לביקושים של שוק העבודה, ולסעד‎67.

הוועדה סבורה שההסכמה הגורפת והמקיפה בדבר מרכזיות החינוך כמנוף לצמצום הפערים היא נכונה, אך רוב הממשלות לא יישמו את המתחייב ממנה לגבי ההשקעה בחינוך ולגבי אופן התקצוב על בסיס אפליה מתקנת כלפי הקבוצות החלשות ומעבר לשיטה המבטיחה תקצוב יתר לבתי- ספר המתמודדים עם תלמידים מקבוצות אוכלוסייה מקופחות.
השאלה היא אם ההכרזות של ממשלות ישראל על חשיבות החינוך אינן מכסות על אי-נכונות להתמודדות עם שאלת הפערים החברתיים-כלכליים בישראל.

ההיבטים הבעייתיים בניסיון לצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים על-ידי הכרזות המתמקדות רק או בעיקר בתחום החינוך הם אלה:

* בחינוך טמון פתרון לטווח הארוך. נשאלת השאלה כיצד יטופלו הפערים שקיימים באוכלוסייה הבוגרת הנוכחית, זו שכבר אינה חלק ממערכת החינוך. האם הכוונה היא "לוותר" על הטיפול בצמצום הפערים הכלכליים-חברתיים באוכלוסייה הבוגרת?

* בית-הספר אינו פועל במנותק מהסביבה החיצונית שבה גדל התלמיד, וקשה לשער שחיים בסביבת מצוקה יאפשרו מיצוי היכולת הלימודית גם בהינתן חלוקה שונה של תקציב החינוך. בינתיים הולכים הפערים מתרחבים, וילדים מעשירונים נמוכים מתקשים להתמודד עם קשיי הלימוד כאשר המצב הכלכלי בבתיהם אינו מאפשר רכישת ספרי לימוד, כאשר לעתים גם התזונה שהם מקבלים אינה מספקת וכאשר במקרים מסוימים נאלצים בני-נוער לצאת לעבודה על חשבון הלימודים כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

* גם אם יגדל השוויון ברמת ההשכלה, עדיין יישארו התפקידים שאינם דורשים מיומנות רבה: מטפלים בקשישים, עובדי ניקיון, עובדי הזנה וכדומה, והשאלה היא איך ניתן להבטיח תנאי עבודה ושכר הוגן למי שיעסקו בתפקידים אלה.

* כיום יש עלייה בשיעור האבטלה ובעומק האבטלה בקרב בעלי תארים אקדמיים בכלל ובקרב בעלי מקצועות טכנולוגיים בפרט. כלומר - ייתכן שאנו בפתחה של תקופה שמשך הזמן שלה אינו ברור, שבה ההשכלה אינה ערובה למציאת עבודה ולשכר גבוה כפי שהיה בשנות ה-‎90.

* צריך להנהיג חלוקה אחרת של תקציב החינוך ברוח המלצות דוח ועדת שושני ולדון בשאלה כיצד ניתן להבטיח חלוקה שוויונית יותר של התקציב לנוכח ההתנגדויות לדוח זה.


להלן סקירה קצרה של נושאים נוספים שהועלו במסגרת דיוני הוועדה:

‎6.1. התקשורת והפערים החברתיים
* ההיקף והבולטות של הצגת נושאים חברתיים בתקשורת. האם אלה מושפעים ממבנה הבעלות? בישיבת הוועדה הכחישו נציגי התקשורת הפעלת תכתיבים מטעם הבעלים.
* האופן שבו מוצגת הפריפריה החברתית בתקשורת. הבלטת נושאים שליליים בסיקור הפריפריה.
* פרופיל הכתבים והעיתונאים ומידת הייצוג של קבוצות חברתיות שונות.
נציגי התקשורת דיווחו על מעשים ועל מאמצים להרחבת היקף הטיפול בנושאים החברתיים, וכן על המאמץ לגייס כתבים ממגוון אוכלוסיות.

סיכום הוועדה: להוציא כלי תקשורת וכתבים בודדים, הנוקטים עמדה אמיצה נגד התהליכים המרחיבים את העוולות, רוב כלי התקשורת אינם מתייצבים לטובת המאבק לקראת חברה צודקת וסולידרית יותר.

‎6.2. מערכת הבנקאות והפערים החברתיים
* יחסה הדיפרנציאלי של מערכת הבנקאות ללקוחותיה על-פי מצבם הפיננסי. מדיניות עמלות וריבית המפלה לטובה את הלקוחות החזקים, שנומקה בשיקולים עסקיים של הבנקים.
* מדיניות המשכנתאות לזכאי משרד השיכון. ראשי הבנקים התריעו על צמצום המעורבות הממשלתית בתחום זה (שחיקה בסכום הסיוע לזכאים, הרעת תנאי ההלוואה ועלייה במספר הלווים המתקשים בהחזר המשכנתא).
* תרומת הבנקים לקהילה בתוכניות שונות, בעיקר בתחום החינוך. מעורבות הבנקים אינה נעשית על-פי תוכנית מסודרת, ולדעת נציגי עמותות חברתיות, העברת הטיפול בנושאי חברה ורווחה לסקטור העסקי מאפשרת לסקטור זה לקבוע סדרי עדיפויות ומשחררת את המדינה מהמחויבות החברתית שלה.

סיכום הוועדה: לדעת חברי הוועדה, מערכת הבנקאות מיטיבה בעליל עם החזקים ומכבידה על החלשים. מחובת בנק ישראל לשמש נציג הציבור ולמצוא פתרונות נמרצים לחייב או לעודד את הבנקים להיטיב עם הקבוצות החלשות באוכלוסייה.

‎6.3. שיפוי מעסיקים על-ידי האוצר
כתוצאה מהמדיניות של הפחתת עלות העבודה, ירד שיעור ההפרשה לביטוח הלאומי שהוטל על כלל המעסיקים והעצמאיים ב-‎68%, מ-‎15.35% בשנת ‎1986 ל-‎4.93% בשנת ‎1997. במקביל שיפתה הממשלה מתקציבה את המוסד לביטוח לאומי. אין נתונים מחקריים על האפקטיביות של מדיניות זו, כלומר אין שום הוכחה לכך שמעגל התעסוקה הורחב. ההשוואה מראה שהפרשות החובה על המעסיקים בישראל, בשיעור ‎4.9% מהשכר, הן נמוכות בהשוואה למדינות ה-‎OECD, שבהן השיעור הממוצע הוא ‎18% מהשכר.
שינוי המבנה המימוני מקטין את האוטונומיה של המוסד לביטוח לאומי (וגם של מערכת הבריאות) ומגדיל את יכולת הממשלה לקצץ במערכת הגמלאות‎68.
באחד מדיוני הוועדה ביקש מר עודד טירה, יו"ר התאחדות התעשיינים, להבחין בין בעל העסק לבין החברה. לדבריו, עלות גבוהה של העבודה תהיה זרז להחלפת העבודה בהון. במקום להטיל מס על העסק, יש למסות את בעל העסק ואת בעלי ההכנסות הגבוהות, את הרווחים ואת הריבית.

סיכום הוועדה: מאז שנת ‎1986 הוזרמו יותר מ-‎100 מיליארד ש"ח ל"הפחתת עלות העבודה" או ל"שיפוי מעסיקים" ללא כל בדיקה או חקירה רצינית של התרומה של אלה להרחבת מעגל התעסוקה, וללא בדיקה של האלטרנטיבות לשימוש בכסף כדי להרחיב את הצמיחה הכלכלית,
ליצור מקומות עבודה ולהקטין את האבטלה. הזרמות תקציביות אלה מרחיבות את הפערים בין עשירים לעניים בישראל. הוועדה קוראת לשינוי מדיניות זו.


‎6.4. הפרטת חברות ציבוריות‎69
החלק של הבעלות הציבורית על נכסים מניבים גבוה בישראל בהשוואה לכל מדינות המערב. אולם לדברי מר אפרים ריינר, בעבר מזכיר חברת העובדים ומנכ"ל בנק הפועלים, אזרחי ישראל אינם מודעים לכך ואינם נהנים מבעלותם על נכסים אלה, מהסיבות המפורטות להלן:

* העדר חובת דיווח של החברות הציבוריות לציבור. החברות הציבוריות בישראל אינן מחויבות בדיווח לציבור. חברות ממשלתיות מחויבות בדיווח לדירקטוריון שלהן, לרשות החברות הממשלתיות ולשני שרים, אך לא לציבור. זאת בניגוד לבעל עסק פרטי, שלצורך גיוס הון מבצע הנפקת מניות בבורסה הופך להיות גוף ציבורי. בעל עסק פרטי כזה חייב להמציא דוח תקופתי ושנתי, ולצאת בהודעה מיידית כאשר מתרחש אירוע כלשהו שיכולות להיות לו תוצאות עסקיות. לדעת מר ריינר, נדרשת מתכונת חוקית אחידה לכל העסקים הציבוריים - אלה של המשקיעים במניות ואלה של כלל האזרחים.

* חלוקת הדיבידנדים ותקבולי ההפרטה. הרווחים המתקבלים מיועדים להשקעה בעסק ו/או לחלוקה לציבור המשקיעים. החברות הציבוריות, דוגמת בזק, התעשייה האווירית, חברת החשמל ומנהל מקרקעי ישראל, מעולם לא חילקו דיבידנד לבעלים שלהן - אזרחי ישראל.
העברת הדיבידנד ותקבולי ההפרטה ישירות לאוצר משמעה מס גולגולת, כלומר מס אנטי-פרוגרסיבי, כאילו הטילו על כל אזרחי ישראל , העשירים והעניים, מס שווה.

* הצעה להפריט את החברות הציבוריות :
מר ריינר הציג בפני הוועדה את הצעתו של אריה מינטקביץ', היו"ר לשעבר של הרשות לניירות ערך: חלוקת אופציות סחירות חינם לכל משקי-הבית בישראל, אופציות שתאפשרנה למחזיקיהן לקנות את הנכסים שהמדינה מפריטה, במועד ההפרטה. ניתן יהיה למכור ולקנות את האופציות האלה, וייתכן שבעלי עסקים מהעשירון העליון יקנו אותן מהאחרים. לדברי מר ריינר שיטה זו נוסתה, והצליחה, במדינות מזרח אירופה כאשר התחלף בהן השלטון, למשל כש"סקודה" הצ'כית נמכרה ל"פולסווגן".

עמדת הוועדה: הוועדה מאמצת לחלוטין את המלצותיו של מר אפרים ריינר, לאמור:
‎1. יש לכונן מתכונת חוקית אחידה לכל העסקים הציבוריים.
‎2. יש לשנות את החוק כך שיבטיח כי אזרחי ישראל יהיו הבעלים הרשומים בנכסי העם, כלומר במינהל מקרקעי ישראל ובכל החברות הממשלתיות.
‎3. יש לכונן חקיקה המחייבת חלוקת אופציות סחירות חינם לכל בית בישראל, כתוצאה של הפרטת החברות הציבוריות, תוך הבטחת זכויות העובדים וחלקם בחברות המופרטות.



לדעת חברי הוועדה, הפערים החברתיים-כלכליים הינם איום קיומי על החברה בישראל ועל הדמוקרטיה הישראלית.

הוועדה סבורה שאין שיעור לחשיבות צמצום הפערים בחינוך, בעיקר כמנוף לצמצום הפערים החברתיים-כלכליים בישראל בטווח הארוך.

החינוך אינו המנוף היחיד, ואינו יכול להתקיים בחלל הריק אלא במשותף ובו-בזמן עם שינויים בשוק העבודה והשכר, לצד שינויים גדולים יותר, במיסוי שוק ההון.

הוועדה סבורה שיש לפעול באופן מיידי לצמצום הפערים בהכנסה הכלכלית באמצעות כמה מנופים, מלבד החינוך והמעבר לשיטת תקצוב החינוך ברוח המלצות דוח שושני, ואלה הם:

* יצירת מקומות עבודה באמצעות מעבר למסלול של צמיחה;
* צמצום מספר העובדים הזרים על-ידי הפחתת הכדאיות הכלכלית בהעסקתם;
* אכיפת חוקי עבודה ומדיניות שכר שימריצו יציאה לעבודה;
* הגדלת ההשתתפות בכוח העבודה של גברים חרדים, נשים ערביות ובעלי השכלה נמוכה;
* הגדלת הנגישות של השכבות החלשות לשירותים חברתיים;
* מיסוי משמעותי יותר על רווחי הון, ברוח המלצות ועדת בן-בסט;
* פיתוח תשתית של רכבות מהירות לקיצור המרחקים בין הפריפריה למרכז;
* הבטחת זכויות חברתיות באמצעות חקיקה - חוק יסוד: זכויות חברתיות וחוקים ספציפיים בתחום החינוך, הדיור, הבטחת הקיום בכבוד וכדומה.

הוועדה ממליצה לכנסת ה-‎16 שתכונן ועדה מיוחדת לגיבוש המלצות הנובעות מממצאים אלה, המלצות שיהיו בבחינת "תוכנית לאומית לצמצום הפערים החברתיים בישראל".

בשל רצונה של הוועדה להתמקד בחקירת ארבעה התחומים העיקריים - שוק העבודה, מערכת המיסוי ותשלומי ההעברה, השירותים החברתיים ומערכת החינוך וההשכלה, וכן בשל קוצר הזמן והרצון להימנע מפוליטיזציה של עבודתה, לא היתה העמקה בנושאים שבעיני חבריה ראויים להתייחסות ציבורית ולקביעת עמדה שתשרת את השאיפה לצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים. נושאים אלה הם:

‎1. תהליך קבלת ההחלטות בנושאי כלכלה וחברה: השיקולים המנחים, הכוחות המשפיעים, השאלה אם קיים בישראל קשר הון - שלטון , ואם הוא קיים מה היקפו, מה עומקו וכיצד הוא משפיע על קבלת ההחלטות ועל ריכוז העושר בידי מעטים.


‎2. הקשר בין סדרי עדיפויות פוליטיים לבין הפערים החברתיים. נושאים כגון העדפות סקטורים, השקעה בהתנחלויות, תקצוב תלמידי הישיבות וכדומה.


‎3. הקשר בין המצב הביטחוני לפערים החברתיים. השאלה אם תהליכים לקראת שלום מצמצמים את הפערים או מרחיבים אותם, ומדוע.


‎4. התנערות המדינה מהאחריות לשירותים חברתיים והעברת האחריות לשוק הפרטי מחד גיסא ולעמותות חברתיות מאידך גיסא. התהליך של מעבר ממדינת רווחה למדינה המקדשת את ההון הפרטי.


‎5. מעקב אחר תהליך ההפרטה - מיהם הנהנים מהפרטת חברות ציבוריות?


‎6. ההשלכות החברתיות של פערים כלכליים - הפגיעה בדמוקרטיה, היחס לשלטון החוק, הפגיעה בתחושת הסולידריות החברתית וההשפעה על הנכונות להתנדב,לשרת או להיענות לאתגרים לאומיים.

יו"ר הוועדה מודה מקרב לב לכל האישים שהופיעו בישיבות הוועדה, ולכל מי שאירחו את הוועדה בסיוריה ויעצו לה.
( לפי סדר ההופעה)

השר שלמה בניזרי - שר העבודה והרווחה
ד"ר יעקב ורשבסקי - הממ"מ בכנסת
מר מוחמד סייד אחמד - בממ"מ בכנסת
השרה לימור לבנת - שרת החינוך
גב' רונית תירוש - מנכ"ל משרד החינוך
ד"ר נורה כהן - לשכת המדען הראשי, משרד החינוך
ד"ר קרנית פלוג - מחלקת המחקר, בנק ישראל
גב' לאה אחדות - מינהל המחקר והתכונן, המוסד לביטוח לאומי
מר בני פפרמן - מנהל הרשות לתכנון כוח-אדם, משרד העבודה והרווחה
ד"ר מומי דהן - האוניברסיטה העברית
ד"ר דני בן-דוד - אניברסיטת תל-אביב, תוכנית למדיניות חברתית
השר סילבן שלום - שר האוצר
פרופ' שמואל שי - המכון לחקר הצדק החברתי על שם יעקב חזן, מכון ון-ליר
פרופ' אבי בן-בסט - האוניברסיטה העברית
מר מוטי אביצרור - ראש העיר ירוחם
מר שמריהו בירן - ראש העיר עכו
מר חיים ברביבאי - ראש העיר קריית-שמונה
מר יעקב אוחנה - סמנכ"ל עוזר ויועץ לראש העיר מעלות
מר שאוקי חטיב - יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל וראש מועצת יפיע
מר עבד ענבתאוי - מנכ"ל ועד ראשי הרשויות הערביות
גב' אתי פרץ - יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים
פרופ' יוסי תמיר - עמותת "אשלים"
מר עודד טירה - יו"ר התאחדות התעשיינים ולשכת התיאום
מר דני גילרמן - יו"ר איגוד לשכות המסחר
מר אפרים ריינר - (לשעבר) מנכ"ל בנק הפועלים ומזכיר חברת העובדים
מר שוקי אברמוביץ - סמנכ"ל התאחדות התעשיינים, ראש אגף כלכלה
פרופ' יעקב חביב - מכון ברוקדייל
גב' סמדר אלחנני - יועצת כלכלית של ועדת הכספים
גב' יהודית קינג - מכון ברוקדייל
גב' ג'יני ברודסקי - מכון ברוקדייל
דר'ברוך רוזן - מכון ברוקדייל
גב' טלל דולב - מכון ברוקדייל
מר משה רונן - "ידיעות אחרונות"
מר אבי בניהו - מפקד "גלי צה"ל"
מר אורי פז - סמנכ"ל חדשות, ערוץ-‎2
מר יאיר אלהני - מנהל הטלוויזיה הישראלית, רשות השידור
ח"כ עמיר פרץ - יו"ר ההסתדרות
מר אפרים ז'ילוני - ההסתדרות - מכון המחקר
השר דן מרידור
מר יוסי דאובר - ממלא-מקום מנכ"ל בנק הפועלים
מר יוסי ניצני - חבר הנהלת בנק המזרחי
גב' עדית לוסקי - מנכ"ל בנק משכן
מר ראובן שפיגל - בנק דיסקונט, אחראי על מערך הסניפים
מר יהודה ברגר - בנק לאומי, אחראי על מערך הפרסום
גב' רות רלבג - הבנק הבינלאומי הראשון, אחראית על מערך הסניפים
מר ישראל סגל - בנק טפחות, אחראי על החטיבה הקמעונאית
מר דוד בלומברג - יו"ר בנק ירושלים
מר יחזקאל דקל - סמנכ"ל גמלאות, המוסד לביטוח לאומי
סגן-אלוף יוסי דבוש - ראש ענף עלייה במקח"ר, צה"ל
תת-אלוף ויצמן משיח - ראש ענף תכנון ומחקר באכ"א, צה"ל
רב-סרן מאיה עמדי - ראש מדור תורת עלייה, צה"ל
ח"כ נעמי חזן - יו"ר ועדת המשנה לכוח-אדם בצה"ל בוועדת החוץ והביטחון
גב' נגיסט מנגשה - מנכ"ל "פידל"
ד"ר מלכה שבתאי - אנתרופולוגית יישומית
גב' שולה מולא - מנהלת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה
גב' מסי שיברו - מפקחת ארצית, משרד החינוך
פרופ' דב פירדלנדר - האוניברסיטה העברית
פרופ' צבי אייזנבך - האוניברסיטה העברית
גב' מרים כהן-נבות - מכון ברוקדייל
ד"ר אבי לוי - ראש אגף שח"ר, משרד החינוך
ד"ר יאיר סמוכה - ממלא-מקום מנהל המינהל הפדגוגי, משרד החינוך
מר מוטי ניר - אגף שח"ר, משרד החינוך
פרופ' ויקטור לביא - מכון פאלק, האוניברסיטה העברית
גב' אהובה לולי - מנהלת האגף לטיפול באדם המפגר, משרד העבודה והרווחה
עו"ד אדי וייס - סגן היועץ המשפטי, משרד העבודה והרווחה
ד"ר אבי רמות - המרכז הישראלי לנגישות ונציג העובדים הסוציאליים
גב' סילביה טסלר-לזוביק - מנכ"ל "בזכות"
גב' מרים בר-ניר - "עוצמה", פורום של משפחות נפגעי נפש
מר יואב קריים - דובר מטה המאבק של הנכים
מר מומו אלנקווה - מטה המאבק של הנכים
מר אריה צודקביץ' - יו"ר מטה המאבק של הנכים

סיור בבאר-שבע ובנגב - ‎14 באוקטובר ‎2001:
מר יעקב טרנר - ראש העיר באר-שבע
מהנדס העיר, ראשי אגפים, נציגי עמותות חברתיות, ארגונים ואנשי שכונות.
מועדון לאמהות חד-הוריות.
מר טלאל אל קרינאווי- ראש עירית רהט וחברי מועצת רהט

סיור במגזר הערבי בצפון - ‎8 בנובמבר ‎2001:
שאוקי חטיב - ראש מועצת יפיע, יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות
מסארווה עסם - ראש העיר טייבה
מוחמד חאלד כנעאן - דובר ועדת המעקב
אבו-ליל מחמוד - יו"ר המועצה המקומית עין-מאהל
ראג'י מנסור - יו"ר ועדת המעקב לענייני חינוך
אמין פארס - מרכס "מוסאווא"
בדראן מחמוד - בענה
עו"ד עלי חיידר - מנהל התוכנית להעדפה מתקנת - עמותת סיכוי
עבד אל סלאם חק - הרשות לעסקים קטנים, חבר הוועד המנהל
ראמזי ג'ראיסי - ראש העיר נצרת
שמואל שוקרון - שירות התעסוקה - נצרת

סיור במגזר החרדי - ירושלים, ‎7 בפברואר ‎2002:
מר שלומי אטיאס - סגן ראש העיר ירושלים ומחזיק תיק הרווחה
גב' לאורה שניידר - מנהלת אגף הרווחה, עיריית ירושלים
עובדי מחלקת הרווחה - עיריית ירושלים

סיור אצל עולי אתיופיה והקווקז - חדרה, ‎21 בפברואר ‎2002
חיים אביטן - סגן ראש העיר חדרה
דני משאשה - אגף החינוך, עיריית חדרה
טספאי אדרג'או - יו"ר מרכז התנדבות עולי אתיופיה
ידידיה שניר
נעה אבישי
עדה ספאנוב

סיור במגזר הבדואי בנגב - ‎19 במאי ‎2002:
איתן מיכאלי - סגן מנהל שתי"ל באר-שבע
ג'בר אבו-כף - יו"ר המועצה האזורית לכפרים הערביים והבדואיים הלא מוכרים בנגב
חה"כ טלב אלסאנע


נציגי ארגונים חברתיים ועמותות חברתיות:
מר דוד קשני - ארגון "קול בשכונות"
מר ישראל טוויטו- ארגון "מכל הלב"
עו"ד יפעת סולל - ארגון ידי"ד
גב' לאה ליברמן בנדר- שתי"ל
פרופ' אריה ארנון - "מחויבות לשלום ולצדק חברתי"
גב' תמי מולד -חיו - מחויבות לשלום ולצדק חברתי
גב' עפרה זיידמן - קרן "אייסף"
גב' ברברה אפשטיין - עמותת סינגור קהילתי, ירושלים
עו"ד שרון ויס-אברהם - האגודה לזכויות האזרח

עוד סייעו לוועדה בעצותיהם:
ד"ר יצחק קדמן - מנכ"ל המועצה לשלום הילד
פרופ' יעקב קופ - המרכז לחקר המדיניות החברתית
פרופ' יעקב יהב - מנכ"ל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
פרופ' אברהם פרידמן - ראש מכון ירושלים לחקר ישראל.
גב' ציפי גל-ים - (לשעבר) הממונה על הכנסות המדינה במשרד האוצר
ד"ר צ'רלס קיימן - מנהל אגף בכיר, חברה ורווחה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
ד"ר דן שרון - משרד החינוך


יו"ר הוועדה, ח"כ רן כהן ,מודה לחברי הכנסת ולכל המסייעים לעבודת הוועדה:
עמליה רבינוביץ' -מנהלת הוועדה
דולי שמעוני- עוזרת למנהלת הוועדה
עו"ד ג'ודי ווסרמן- היועצת המשפטית של הוועדה
אורית נהיר- מתמחה במחלקה המשפטית של הכנסת
גיא דורון, ליאור ויינטרוב ורוני ריינר-עוזרים הפרלמנטריים
אלה הלר- חוקרת בכירה בממ"מ -כנסת :לווי מחקרי של עבודת הוועדה וכתיבת הדוח המסכם.




‎1 ראה הצעת חה"כ יוסי שריד ודיון בפרוטוקול מס' ‎222 של החלטת ועדת הכנסת מ-‎25 ביולי ‎2001 וכן הצבעה מס' ‎60, ישיבה ‎228, של הכנסת ה-‎15 מאותו יום .
‎2 הנתונים המוקדמים ביותר שהם פחות או יותר בני השוואה לאלה של ‎2001 הם נתונים משנת ‎1987, המתייחסים למשקי-בית שבהם ראש משק-הבית הוא שכיר או שאינו עובד, ‎83% ממשקי-הבית בישראל. לא ניתן להציג נתונים מוקדמים יותר, מכיוון שהאוכלוסייה המכוסה עד ‎1987 קטנה יותר. מאז ‎1997 הכיסוי כולל גם עצמאים, והוא מגיע ל-‎97% ממשקי-הבית. סביר להניח שאם גם הנתונים לשנת ‎1987 היו כוללים עצמאים, היה הגידול במספרים המוחלטים של העוני גדול יותר. הנתונים לשנת ‎1987 התקבלו מגב' רפאלה כהן, המוסד לביטוח-לאומי, מינהל המחקר והתכנון.
‎3 מומי דהן, עליית האי-שוויון הכלכלי, פרק בספרו של אבי בן-בסט, "המשק הישראלי ‎1985-1998: ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק", עם-עובד ‎2001. דהן חקר פערי שכר לשעת עבודה של גברים בגיל ‎25-65 במשרה מלאה.
‎4 בשנת ‎1980 היתה הגדרת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את האוכלוסייה הנחקרת לצורך חישוב השכר שונה, לכן קשה להשוות את הנתונים לפערי השכר היום.
‎5 על-פי שיערוך שביצע ד"ר מומי דהן.
‎6 מוריה אבנימלך ויוסף תמיר, רווחה מתקתקת,הוצאת הקיבוץ המאוחד, ‎2002.
‎7 עמירם גונן: מהישיבה לעבודה - הניסיון האמריקאי ולקחים לישראל, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, ירושלים, נובמבר ‎2000. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על ‎20% השתתפות בכוח העבודה של גברים בגילאי ‎15+ שבית- הספר האחרון שבו למדו הוא ישיבה, בהשוואה לשיעור השתתפות של ‎60% בכלל האוכלוסייה בשנת ‎1998.
‎8 נחמיה שטרסלר מעריך שבישראל יש ‎115,000 חרדים מעל גיל ‎18. בישיבות הגדולות לומדים ‎31,000 רווקים, ובכוללים רשומים ‎44,000 נשואים. בסך-הכול ‎75,000 איש (שהם ‎65% מאוכלוסית הגברים החרדים מעל גיל ‎18) ש"אינם עובדים ושאינם מתכוונים לעבוד", "הארץ", ‎19 בפברואר ‎2002.
‎9 קרנית פלוג וניצה קסיר (קלינר), על עוני, עבודה ומה שביניהם סדרת מאמרים לדיון, בנק ישראל, מחלקת המחקר, אוגוסט ‎2001. עיבוד מיוחד ללוח ‎1. הנתונים הם לאחר תשלומי העברה ומסים. רק ל-‎21% מהמשפחות החרדיות שני מפרנסים, בהשוואה ל-‎50% מהמשפחות בכלל האוכלוסייה. שיעור העוני במשפחות אלה נמוך מאוד - ‎1% בלבד.
‎10 אבנימלך ותמיר, ראה הערה מס' ‎6 לעיל.
‎11. הכנסה כלכלית היא הכנסה מעבודה, מהון ומפנסיה, לפני תשלומי העברה ומסים ישירים.
‎12 מדד ג'יני הוא מדד למדידת פערים. הוא נע בין ‎0 ל ‎1. 0 =חלוקה שוויונית של ההכנסות. ‎1 = חלוקה לא שוויונית לחלוטין.
‎13 ממצאים על ממדי העוני ואי-השוויון בהתחלקות ההכנסות במשק, המתפרסמים מדי סוף שנה על-ידי מינהל המחקר והתכנון במוסד לביטוח לאומי.
‎14 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר הכנסות ‎2001 (טרם פורסם). המיון לעשירונים לפי הכנסה כספית ברוטו למשק בית - ‎36,490 ש"ח בעשירון העליון מול ‎1,635 ש"ח בעשירון התחתון.
‎15 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר הכנסות ‎2001, הודעה לעיתונות, ‎5 בספטמבר ‎2002.
‎16 ז'ק בנדלק, ממוצעי שכר והכנסה לפי יישוב ולפי משתנים כלכליים שונים, המוסד לביטוח לאומי, מינהל המחקר והתכנון, ‎2000. הנתונים בדוח זה נכונים ל-‎1998. אלה הם נתוני השכר המאוחרים ביותר שפורסמו על סמך דיווחי מעסיקים.
‎17 נוח לוין-אפשטיין, עמית קפלן ואסף לבנון, ריבוד חברתי ועמדות ביחס לצדק הקצאתי, המרכז לפיתוח על שם פנחס ספיר ליד אוניברסיטת תל-אביב, ‎2002.
‎18 שם. המיון לעשירונים לפי הכנסה כספית נטו למשק-בית - ‎23,255 ש"ח בעשירון העליון לעומת ‎1,492 ש"ח בעשירון התחתון.
‎19 הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח. בארגון זה חברות ‎30 מדינות "מפותחות". ישראל משתתפת במעמד של משקיף בכמה מוועדותיו.
‎20 ההוצאה על בריאות איננה כוללת את מס הבריאות.
‎21 ההכנסה הפנויה החציונית מוגדרת כרמת ההכנסה של-‎50% מהמשפחות יש הכנסה שווה לה או פחותה ממנה ול-‎50% מהמשפחות יש הכנסה גבוהה ממנה.
‎22 בעת כתיבת הדוח, טרם עבר החוק בקריאה שנייה ובקריאה שלישית.
‎23 מדד פער העוני משקף את עומק העוני, מודד את היחס בין פער העוני של האוכלוסייה לבין קו העוני. החישוב: פער עוני למשפחה ענייה =ההפרש בין קו העוני המתאים לגודלה לבין הכנסתה לנפש תקנית בפועל. פער העוני של האוכלוסייה = ממוצע פערי העוני של כל המשפחות העניות. המקור: המוסד לביטוח לאומי, סקירה שנתית ‎2001 , עמ' ‎55.
‎24 המוסד לביטוח לאומי, מינהל המחקר והתכנון, מגמות שינוי בממדי העוני ובאי-שוויון בהתחלקות ההכנסות במשק-הבית - ‎2001 ("דוח העוני" ‎2001, לא כולל ערביי מזרח ירושלים).
‎25 קרנית פלוג וניצה קסיר (קלינר), על עוני, עבודה ומה שביניהם, בנק ישראל, מחלקת המחקר ,אוגוסט ‎2001.
‎26 ראה לעיל, פערים בהכנסה נטו בהשוואה לפערים בהכנסה הכלכלית וכן תחולת העוני לפני ואחרי תשלומי העברה ומסים.
‎27 המוסד לביטוח לאומי, סקירה שנתית ‎2001, לוח ‎6 , וסקירה שנתית ‎1989, לוח ‎1 (גמלאות כולל הוצאות מינהל). הנתון ל-‎1980 במחירי ‎1989 שבלוח ‎1 תוקן למחירי ‎2001.
‎28 לאה אחדות, המוסד לביטוח לאומי, מינהל המחקר והתכנון, מצגת בישיבות הוועדה ב-‎5 בדצמבר ‎2001 וב-‎19 בדצמבר ‎2001, פרוטוקולים מס' ‎9 ומס' ‎11.
29 המוסד לביטוח לאומי, סקירה שנתית ‎2001, עמ' ‎99-101.
‎30 מיסוי פרוגרסיבי - מבנה מס מודרג ששיעורו עולה ככל שההכנסה גדלה.
‎31 פרוטוקול ‎8 מ-‎28 בנובמבר ‎2001. הדיון בוועדה נערך לפני ששר האוצר מינה את הוועדה לרפורמה במס הכנסה (ועדת רבינוביץ').
‎32 מומי דהן, עליית האי-שוויון הכלכלי ,בספרו של אבי בן-בסט, "המשק הישראלי ‎1985-1998: ממעורבות
ממשלתית לכלכלת שוק", עם-עובד ‎2001.
‎33 קרנית פלוג וניצה קסיר (קלינר), ר' הערה ‎25 לעיל.
‎34 לפי הגדרת סקרי כוח-אדם, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
‎35 צבי אקשטיין, מי לא רוצה לעבוד, "הארץ", ‎5 במרס ‎2002.
‎36 ד"ר דן בן-דוד, פרוטוקול מס' ‎7 של הוועדה, ‎21 בנובמבר ‎2001.
‎37 לדברי גב' רונית נדיב מהרשות לתכנון כוח-אדם במשרד העבודה והרווחה, ברוב מדינות המערב שנבדקו נמצא כי שיעור העובדים באמצעות חברות כוח-אדם הוא בסביבות ‎2%-1 מהעובדים. בעת האחרונה עלה בהולנד שיעורם ל-‎4%.
‎38 20.9% מהשכירים בשנת ‎2000 היו מובטלים לפחות פעם אחת בשלוש השנים האחרונות, ולא עבדו ‎13.8 חודשים בממוצע במהלך אותן שנים.
‎39 בהצעת חוק ההסדרים ‎2003 הופחתו השיעורים שמהם ממסים ההכנסות מעבודה ל-‎5%-7%, מה שמפחית עוד את הסיכוי לניסיון היחלצות ממעגל העוני.
‎40 הרבעון הישראלי למסים, גיליון ‎110, ספטמבר ‎2000, עמ' ‎19. הערכה דומה השמיעה ד"ר קרנית פלוג בערב העיון
"שכר מחיה הוגן או שכר מינימום" שנערך על-ידי מרכז ספיר באוניברסיטת תל-אביב ב-‎20 בדצמבר ‎2001.
‎41 המצגת של מר בני פפרמן, ראש תחום כוח-אדם במשרד העבודה והרווחה.
‎42 הוועדה לרפורמה במדיניות הטיפול בבלתי מועסקים המתקיימים מגמלת קיום מתמשכת (דוח הביניים, ‎2001).
‎43 עדות פרופ' יוסף תמיר בוועדה, פרוטוקול מס'. ‎13 מ-‎2 בינואר ‎2001
‎44 מומי דהן, עליית אי-השוויון הכלכלי, ראה הערה מס' ‎3 לעיל. ראה גם דברי ד"ר דהן בפרוטוקול מס' ‎5 מ-‎7 בנובמבר ‎2001.
‎45 דברי פרופ' ויקטור לביא, פרוטוקול מס' ‎25 מ-‎12 ביוני ‎2002.
‎46 ינון כהן, פערים סוציו-אקונומיים בין מזרחים ואשכנזים ‎1975-1995, סוציולוגיה ישראלית א (‎1), 1998.
‎47 ד"ר קרנית פלוג, מצגת בנק ישראל, פרוטוקול מס' ‎6 מ-‎14 בנובמבר ‎2001.
‎48 דורון אברהם, מדינת הרווחה בעידן של תמורות, הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ה.
‎49 פרופ' ג'ק חביב, מכון ברוקדייל, מצגת בישיבות הוועדה ב-‎16 בינואר ‎2001 וב-‎23 בינואר ‎2001, פרוטוקולים מס' ‎15 ומס' ‎16.
‎50 ר. גרוס וש. ברמלי-גרינברג, דעת הציבור על רמת השירות ותיפקוד מערכת הבריאות ‎2001, סיכום ממצאים עיקריים.
‎51 ד"ר ברוך רוזן וצוות חוקרי מכון ברוקדייל, מצגת בישיבות הוועדה ב-‎16 בינואר ‎2001 וב-‎23 בינואר ‎2001, פרוטוקולים מס' ‎15 ומס' ‎16.
‎52 יוסף זעירא ומישל סטרבצ'ינסקי, מה קובע את הוצאות החינוך בישראל, בנק ישראל, מחלקת המחקר, סדרת מאמרים לדיון, ספטמבר ‎2001.
‎53 דן בן-דוד, מערכת החינוך של ישראל בראי כלכלי-חברתי בעידן הגלובליזציה, מרכז ספיר, אוניברסיטת תל-אביב ,‎2002, וכן מצגת בישיבת הוועדה.
‎54 משרד החינוך, מצגת בישיבת הוועדה ב-‎7 בנובמבר ‎2001, פרוטוקול מס' ‎5.

‎55 TIMSS 1999. גם רמת הציונים של תלמידי ישראל במבחנים אלה הינה נמוכה - מקום ‎27 מתוך ‎38 מדינות. בדירוג של בעלי הציונים הטובים ביותר בכל מדינה ישראל מדורגת במקום ה-‎23, מה שמאיים על כושר התחרות של ישראל בשוק הגלובלי בעתיד. איכות ההון האנושי מסבירה, לדעת כמה כלכלנים, את קצב הגידול הנמוך של התוצר לנפש בהשוואה לצפוי לפי פרמטרים אחרים.
‎56 מיצ"ב = מדדי יעילות וצמיחה בית-ספרית.
‎57 לאחר מועד ב', שהונהג לראשונה בשנת הלימודים תשס"א (‎67.45% מתוך הלומדים בנתיב העיוני ו-‎40.68% מהלומדים בנתיב הטכנולוגי).
‎58 הלשכה המרכזית לסטטיסיטקה, סטטיסטיקל ‎26: האוכלוסייה הערבית בישראל, סעיף ‎58. מתייחס לנבחני ‎1999/2000. פרופ' פרידלנדר הציג בישיבת הוועדה נתון על ילידי ‎1965-1969, שלפיו רק הישגי היהודים ממוצא מערבי עולים על אלה של הערבים הנוצרים. הישגי היהודים ממוצא מזרחי, הדרוזים והמוסלמים נמוכים יותר.
‎59 הפערים מחושבים רק בקרב הניגשים לבחינות הבגרות. הפערים בין עשירוני הטיפוח מתוך קבוצת הגיל גדולים יותר, בגלל הבדלים בין האוכלוסיות בשיעור הנשירה ובשיעור הניגשים לבחינה.
‎60 בישיבת הוועדה התנהל דיון בין החוקרים, אם לחשב את הפער בין הקבוצות באמצעות ההפרש (מינוס) כפי שנעשה במחקר ון-ליר או באמצעות יחס (חילוק) כפי שחישבו פרידלנדר ועמיתיו. הביקורת נגד שיטת ה"יחס" היא שהתוספת השולית של עלייה במספר הזכאים של הקבוצה החזקה תהיה קטנה יותר מעלייה זהה בהישגי הקבוצה החלשה. ביקורת נוספת - שרירותיות ההחלטה באשר להגדרת המחלק או המחולק, המניבה תוצאות שונות.
‎61 במחקר ון-ליר הוותק הוא במונחי "זמן סינתטי". כלומר - הנתונים מתייחסים להיסטוריה של העלייה /לידה בישראל של המרואיין , של הוריו ושל סביו (ולא לוותק בארץ בשנים).
‎62 חנה איילון ויוסי שביט, הערכת תרומתן של הרפורמות בבחינות הבגרות לשוויון הזדמנויות, אוניברסיטת תל-אביב, החוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, ינואר ‎2002.
‎63 בן-דוד , ‎2002 ר' הערה ‎53 לעיל.
‎64 מרכז-אדווה, מבט על הצעות חוק התקציב וחוק ההסדרים לשנת ‎2001, מתוך: איילת ברק, שוויון הזדמנויות בחינוך, מרכז מידע ומחקר, הכנסת ‎2002.
‎65 יוסף זעירא ומישל סטרבצ'ינסקי, מה קובע את הוצאות החינוך בישראל, בנק ישראל, מחלקת המחקר, סדרת מאמרים לדיון, ספטמבר ‎2001 .
‎66למשל, קיימת אפליה מובנית של המגזר הערבי בשוק העבודה, ללא קשר לרמת השכלה. ידוע גם על העלייה באבטלה בקרב האקדמאים עם המשבר בנסד"ק, כלומר ההשכלה איננה הכלי היחיד שיכול לענות על כל מצב בשוק העבודה.
‎67 דני גוטווין, הדיאלקטיקה של כשל השוויון, מקרוב, גיליון ‎3, 2000.
‎68 מיכל קורא, הקטנת שיעורי ההפרשה של המעסיקים לביטוח הלאומי כמדיניות להפחתת עלות העבודה, מרכז מידע ומחקר, הכנסת, אפריל ‎2002.
‎69 ישיבה ב-‎8 בינואר ‎2002, פרוטוקול מס' ‎14.



© כל הזכויות שמורות, 2002, מדינת ישראל
נשמח לקבל את הערותיכם והצעותיכם לכתובת: feedback@knesset.gov.il